פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך לנגרות. פעם גם לימדו את הדברים האלו בבית ספר. היו לנו שיעורי מלאכה, בהם נתנו לנו להתנסות במלאכות עץ שונות. אז  גיליתי שאני מאוד נמשך לעץ .

העץ הוא חומר גלם מאוד מעניין. הוא חזק, אפשר לבנות אתו מבנים, רהיטים  אבל לא יותר מדי חזק. תפעיל עליו לחץ גדול  מדי והוא ישבר. תקרב אותו ללהבה הוא יישרף, תפיל אותו למים הוא יתנפח. העץ מגיב לשינויי הסביבה של חום וקור. ויש לו חספוס וריח והוא בעיקר משמש אותנו, כחומר היסוד של הריהוט שמקיף אותנו יום יום.

יש בעץ משהו אנושי והוא סוג של ידידו הטוב של האדם משחר ההיסטוריה.

טיפחתי בסתר חלום שבבוא היום, כשאקים את ביתי אבנה במו ידי את הרהיטים שיהיו בביתי ואנגר אותם להנאתי. אבל לא היה לי מושג מאיפה להתחיל בכלל.

 

ההזדמנות הגיעה ממקום בלתי צפוי.

 

בשנות לימודיי בישיבת ההסדר הכרתי את אביה. התחברנו מהר והיינו לחברותא. יחד למדנו בישיבה, שירתנו יחד באותו מסלול ואפילו במשך עשרים שנה היינו באותה יחידת מילואים.

 

אביה, היה תלמיד חכם, והתבלט מאוד בלימודי הגמרא. אבל הלמדנות התלמודית לא השקיטה  אצלו תשוקות וכישרונות לעסוק במלאכות מעשיות. הוא היה מלא רעיונות, שלא לומר ״גו׳קים״ – ממש איך ליצור מתקנים, להחיות גרוטאות ולהמציא המצאות. שלח ידו בכל מה שאפשר: נגרות, חשמל, מתכת, עץ ואפילו מכונאות!

 

גם אם יש לכם חבר כזה, או אתם מכירים אנשים שהוא הנדי-מאן מוכשר, אני בטוח שלא פגשתם אדם, שלקח בדרך לא דרך גרוטאה של משאית ״יונימוג -מרצדס״ שהייתה זרוקה בשטח אש של צה״ל ושימשה כמטרה למטווחי טנקים והפך אותה לרכב פעיל ונוסע!!

 

גם אני לא האמנתי לסיפור הזה, עד שהוא הזמין אותי יום אחד לטייל בה. מול עיני הנדהמות ראיתי שהוא באמת חולל נס מדהים והרכב אכן פעיל ונוסע. נוסע עם משאית השטח הזו ועולה על בולדרים אימתניים בגולן. זה נראה עובד לגמרי, חוץ ממערכת ברקסים, שלא ניתן היה לשפץ ולהפעיל על ידי דוושה כמקובל, אז הוא המציא דרך להפעיל אותה על ידי ידית שהייתה מחוברת לגג…

 

לפעמים היה צריך למשוך ממש בכוח את הידית, כדי שהמשאית תעצור..

 

אביה עמד להתחתן, כשהיינו בשנה ה׳ בישיבה. התרגשנו ושוחחנו על כך ולהפתעתי התברר לי שאת החלום שטיפחתי בסתר, במשך שנים הוא הולך להגשים בעצמו! הוא רוצה לבנות במו ידיו את הרהיטים לביתו. סקרנותי התעוררה וניסיתי להבין איך הוא מתכוון לעשות את זה. איך הוא מתכוון לגשת לפרויקט הזה.

 

היום זה קל. כל מי שחשקה נפשו להכין חביצה, ללמוד איך לעשות מקרמה, או ליצור גובלן אוזבקי, נכנס ליוטיוב, מקליד את המילים How to +צירוף תחום העניין שלו ותוך שניות ניתזות עליו מהמסך שלל סרטוני הדרכה בשפות שונות, איך להגשים את מאווייו. אבל בעידן הקרח ההוא, מאיפה בחורי ישיבה כמונו יכלו לדעת איך מנגרים ומייצרים רהיטים, שגם יחזיקו מעמד ולא יתפרקו?

 

אביה הזמין אותי לצאת למסע וללמוד את זה אתו ביחד. ככה מצאתי את עצמי בחופשת בין הזמנים, מסתובב אתו בין חנויות ריהוט בירושלים ומחפש רהיטים. אביה היה נכנס לחנות מסתובב פה ושם, סוקר את הרהיטים ובוחר לו רהיט. שואל כמה שאלות את המוכר, אבל במקום לסיים את הרכישה, נפרד ממנו בידידות ויוצא החוצה. בחוץ הוא הוציא מיד מחברת ועיפרון ובעזרת זיכרון צילומי מופלא שהתברך בו, הוא היה משחזר את הצורה, המבנה ואפילו המידות של הרהיט. תוך כמה דקות היו בין דפי המחברת שרטוטים מדויקים של הרהיט שהוא ״קנה.״

 

כבר בשלב הזה, נגנבתי לגמרי.

 

חזרנו לישיבה אחר כך ושם הוא הפך את זה לתוכנית, מעשית. חישב כמויות עצים, גדלים  ויצא לרכוש את החומרים במחסן עצים. אני, בעיקר הסתכלתי, והשתוממתי מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלו. איפה הוא הספיק ללמוד את זה בדיוק?

 

אז יש תוכנית ויש אפילו לוחות עצים וחומר גלם, אבל איפה עובדים?

 

שוב, בתושייתו  הרבה ראיתי מהצד, איך הוא מצליח לארגן חדר זמני באלון שבות, בעזרת דיל שרק הוא יכול היה להשיג וקיבל רשות לעבוד בו ולהקים את הנגרייה שלו, בתקופת בין הזמנים.

 

הגעתי אליו ושהיתי בביתו כמה ימים. קמנו בבוקר מוקדם, התארגנו ויצאנו לעבוד מוקדם ב״נגרייה״. הוא הצטייד לפני כן עם כמה כלי עבודה, ברגים, מסמרים והתחלנו לעבוד.

 

אז איך ניגשים לפרויקט הזה?

 

הנוסחה של אביה: בהרבה אומץ, נחישות ומכונות לטעות ולפספס לא מעט…

 

אומץ זה משהו שלא היה חסר לאביה בכלל. ככה עבדנו שעות רבות במשך היום והיינו חוזרים לביתו סחוטים וגמורים לישון. אביה מוביל את מימוש התוכניות ואני עומד לידו מסייע ומתבונן בהתפעלות, איך הוא מצליח לדייק בניסור, לתאם בין החלקים ותוך זמן לא רב הנה מתגלה הרהיט במלוא הדרו: מיטות, ספריות, כונניות וארונות.

 

עבדנו שעות רבות באינטנסיביות גדולה. לשני אברכי משי, שהמאמץ המוטורי המרבי שלהם בחודשים שקדמו לכך הסתכם בדפדוף בין דפי הגמרא, זה כנראה היה טיפה יותר מדי.  כשהובלנו את הרהיטים המוכנים על גגון של הרכב מאלון שבות למעלה אדומים, נרדמנו על ההגה והעסק כמעט נגמר באסון.

 

כשאני נזכר בחוויה הזו אני לא יכול שלא לראות שהכישרון, החזון והאומץ של אביה לא היו שם לבד. התבוננתי בו במשך שעות וראיתי שהיה שם עוד משהו, שדחף אותו קדימה ללכת על פרויקט משוגע שכזה.

 

ראיתי תשוקה עזה לבטא את החלומות, התקווה והאהבה של אביה, בהקמת בית משלו ולנסוך אותם לחומר גלם שיספוג את זה, יענה לו ויקבל את צורתו. חומר שיהפוך להיות דובר ועד לרגשותיו העזים. רהיט שיספר כל יום, דקה דקה כמה מאמץ, אומץ, נחישות ומכונות ללכת אל הלא נודע הושקעה בו וינכיח את זה במלוא הדרו.

 

השבת נקרא את פרשת תרומה. במרכז הפרשה יופיעו הציווי להקמת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"  (שמות כ"ה, ח).

 

דורות רבים עסקו בשאלה הפילוסופית-פרשנית. מדוע מי ש״מלוא כל הארץ כבודו״ והוא אין סופי והעולם כולו שלו, צריך לצוות על הקמת המשכן? מדוע הוא צריך בית פיזי?

 

התשובה המקובלת היא, שהמשכן והמקדש הם צורך של האדם. לא צורך של אלוהים. האדם זקוק להגדרות של זמן ומקום, כדי לבוא לידי ביטוי. המשכן נועד עבורו.

 

אני רואה כאן עוד דבר.

 

זה לא שצריך את המשכן כמוצר סופי. האדם זקוק ״לעשייה״. בן האנוש יכול להביע את עצמו באמצעות פעולות, מעשים, שאותם הוא משקיע במפגש פיזי עם חומרים דוממים ונופך בהם רוח חיים. האדם, בעשייה הזו, מזדהה עם בורא עולם, שגם הוא לקח תוהו ובוהו וברא ממנו עולם מופלא.

 

זו הסיבה שהפסוק מדבר בלשון רבים והווה: ״ועשו!״

 

כל הזמן לעשות!

 

במשכן, אומנם, שימשו הכוהנים והלויים בעבודות הקודש השונות, אבל העשייה שלו מכוונת לכל איש ואישה באשר הם.

 

אינני יודע אם הרהיטים שאביה בנה באותם שנים עדיין קיימים. בכל אופן עברו מאז כבר עשרות שנים, אבל אני זוכר היטב את הלהט, האמונה והרגשות העזים מתמצקים לתוך עצי אורן, לוחות פורניר של אלון וסופגים אל קירבם את התשוקה האדירה להקים בית ונזכר בהם, בגעגועים ושמחה.

 

אביה רוזן, חברי, הקים את ביתו ברמת הגולן והוא עומד היום בראש מדרשת נטור, שבונה בימים אלו את משכן הקבע שלה . מפעל חיים מרתק, שמהוה חלק מפספס של מפעלי התחדשות יהודית, שקמו בשנים האחרונות.

 

ואני? מה אני עשיתי עם זה?

 

כשנתיים אח״כ, כשהקמתי את ביתי עם אורית בכפר עציון, התעורר גם בי החשק להגשים את חלומי. בכל זאת זה היה חלום שלי קודם!  ממה שלמדתי מאביה באותם ימים, תכננתי לנגר ארון, ספריה ופינת עבודה. חזרתי על התהליך שלמדתי מאביה, "מדלתי" את הרהיטים שרציתי, תכננתי ורכשתי עצים חתוכים במידה הנכונה.

 

הרהיטים קמו ועמדו והיו בביתנו הראשון בקיבוץ. שמחתי והייתי גאה בהם מאוד. כל כך גאה שלא יכולתי לראות שהמגירות לא ממש נסגרו טוב, ודלתות הארון, קצת היו עקומות, והצביעה של כוננית הספרים, פוספסה בכמה מקומות.

 

כשאורית הסבה את תשומת ליבי לתיקונים והשלמות הנדרשות, חיפיתי עליהם בעזרת כושר שכנוע, חוש הומור והרבה הסברים מפורטים שלוו בתרשימים למה אי אפשר לתקן את זה בעצם.

 

ברור, חרטטתי…

 

כי זה לא השלמות של המוצר המוגמר שעושה את זה. זה חדוות היצירה, העשייה, שמעידים על האהבה והשמחה האמיתית שבלב.

 

ולי זה הספיק.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »