פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב וסבל בלתי נגמר.
 
הייתי ילד מגמגם.
 
איפשהו בשנות ילדותי בגיל הגן, הורי חשו שמשהו לא תקין עם הדיבור שלי. היה לי קושי להוציא משפטים מהפה וחזרתי על מילים שוב ושוב. בני גילי כבר פטפטו בחופשיות ולי הדיבור היה נתקע ולא הלך חלק. הורי לקחו אותי לרופא. לא יודע מי היה הרופא ההוא, אבל הוא פסק, שאין לי בעיה מהותית וזה יעבור מעצמו. לא לדאוג.
 
אבל זה לא עבר. זה החריף מאוד. המעבר לברזיל בגיל של תחילת בית ספר זרק אותי, כנראה, לקשיים עוד יותר גדולים, כי רוב היום הייתי בחברת ילדים שלא הבנתי את שפתם ולא הייתי מסוגל לדבר איתם. כעבור שלוש שנים, כשחזרנו ארצה, כשאני עדיין בגיל בית ספר יסודי, הושלכתי שוב בפעם השנייה להתמודדות לא פשוטה עם יכולת ההתבטאות שלי.
 
אבל הסבל העצום שסבלתי הגיע בשנות נעורי. בגיל הזה, שאתה הכי רוצה למצוא את מקומך בחברה, להיות כמו כל החבר׳ה, להיות מקובל, לתקשר עם הסובבים אותך, להצחיק, להתווכח, להתחצף כמו שמתבגרים עושים, בדיוק בגיל הזה היו לי תאונות דיבור ותקשורת נוראיות, שהסתיימו לא פעם בבכי נשבר להורי.
 
הייתי אחוז אימה כל פעם שמורה פנה אלי בכיתה ושאל אותי שאלה. הציפיה שלו לתשובה מהירה, הלחיצה אותי וגרמה לי להיתקע ולא להצליח להוציא מילה מהפה, מה שהוביל את המורים להסתכל עלי בתימהון, בחוסר נחת ולשדר לי: ״איך אתה לא יודע תשובה כל כך פשוטה?!״ ואני, שדווקא ידעתי את התשובה ומאוד רציתי לענות ולזכות בטיפת הערכה, נותרתי מתוסכל, מבויש ועם תחושת ערך עצמי מרוסקת ומנופצת על הריצפה.
 
היה לי גם מאוד קשה בחיים החברתיים. נמנעתי מאינטראקציות עם ילדים ונערים אחרים, כי היא הייתה כרוכה בסכנה שקלוני ייוודע להם והחרדה שמיד התלוותה לזה הייתה שהם יצחקו עלי, ילעגו לי ויבוזו לי. מקרים כאלו קרו כמה פעמים. ילדים לא יודעים לרחם. היום אני יודע שהילדים האלו היו נבוכים ופשוט חסרי ידע והבנה. כי מי בכלל מדבר על זה?
 
הדיבור מול אנשים סמכותיים ודיבור בטלפון היו אתגרים כמעט בלתי עבירים. איך מתחילים את זה בכלל.
 
הפה נפתח לדבר, הנשימה נעצרת, מנגנון פנימי הרסני בתוכי מופעל, באופן בלתי רצוני ונועל לי את מיתרי הקול. אני רוצה להגיד משפט ולא יוצאת שום הברה! ובן שיחי מסתכל, תמה מה קורה כאן. התגובה שלו מלחיצה אותי יותר, וגורמת לי להאדים, להרגיש חנק ויובש בתוך הפה.
 
ולא יוצאת אף מילה. רק הברות שבורות, קטועות, לא ברורות.
 
לא יודע איפה לקבור את עצמי.
 
מחשבה אחת טחנה לי את המוח בלי סוף: למה, לעזאזל, אני לא מצליח לעשות את הפעולה הכי פשוטה ורגילה ולדבר כמו כולם? למה דווקא אני?
 
מגיל צעיר אולצתי לבחור בין כניעה וויתור, לבין מלחמת קיום והישרדות:
 
לוותר, להימנע, לא ליצור קשרים, לא לקחת סיכונים, לשמור על עצמי ועל כבודי. לא להיפגע ולא לסיים את היום שלי בבכי נשבר על עוד אירוע מבייש וכואב, שנצרב ושורף לי את הנפש.
 
או –
 
להילחם, לא לוותר על מקומי בעולם!
 
דילמה אכזרית לילד רך ולנער מתבגר צעיר.
 
הורי ראו אותי בצרתי ושלחו אותי לקלינאית תקשורת. כשהגעתי אליה בפעם הראשונה ונכנסתי למרפאה הייתי ילד מיואש וחסר אמון לחלוטין, שמישהו יוכל להושיע אותי. היא ישבה ודיברה איתי בגובה העיניים והסבירה לי. היא הסבירה לי, שאני לא אשם בכלום. מנגנון הדיבור שלי פשוט נדפק ולמד לעבוד באופן לא תקין, אבל אפשר לתקן את זה, היא אמרה לי. ושם במרפאת לין בחיפה התחיל מסע הריפוי שלי. בפעם הראשונה יצאתי משם והייתה לי תקווה.
 
המסע הזה התחיל שם, אבל הוא היה ארוך, מפרך ורצוף נפילות קשות נוספות. כי אמנם את הטכניקות למדתי מהר, אבל בנפש נערמו הרים אדירים של מגבלות פסיכולוגיות, שהקשו עלי והכאיבו לי בלי סוף. פחדתי לדבר בפני קהל, הייתי, עדיין, אחוז אימה כל פעם שמורה פנה אלי בשאלה בכיתה. לדבר עם אנשים זרים ולא מוכרים, היה כמו לבלוע ציאניד בשבילי.
 
דבר אחד ידעתי והחלטתי מגיל צעיר ביותר – הגמגום לא יגדיר אותי. אני לא אהיה משועבד לו.
 
גם אם אאלץ להיאבק ולהילחם עד זוב דם. אני לא אוותר על חיי! אני אשתחרר.
 
בפרשת השבוע, פרשת משפטים נקרא את קובץ החוקים, שבין אדם לחברו. בתוך קובץ החוקים הזה נקרא על דיני עבד עברי. במשפט העברי, עבד עברי שנמכר לעבדות איננו משועבד לעד ובאופן מוחלט. התורה מתנגדת באופן עקרוני לעבדות. הרבה, הרבה לפני שהעבדות נעלמה מהעולם, ובניגוד מוחלט למה שהיה מקובל במשך אלפי שנים בעולם העתיק, התורה הכריזה:
 
"כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד." (ויקרא, כ"ה, מב).
 
על פי חוקי המשפט העברי, עבד משתחרר אחרי שש שנים. אבל מה אם הוא לא רוצה להשתחרר? מה עושים אם הוא רוצה, דווקא, להישאר בבית האדון?
 
רוצעים את אוזנו במרצע!
 
"וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.   וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם." (שמות כ"א ה-ו)
 
הפסוק הזה מאוד מפליא.
 
איך יכולה בכלל להיווצר מציאות, שבה העבד יכול להשתחרר והוא בוחר להמשיך להיות עבד? מה קורה כאן?
 
אפשר, אולי לשער לפי המשך הפסוק, שהעבד, במשך השנים הקים משפחה באחוזת אדונו. יש לו אישה וילדים והוא לא רוצה להתרחק מהם. הוא בוחר לחיות עם משפחתו.
 
אבל אם כך, מדוע כשהעבד מנמק את בקשתו הוא מתחיל באהבת האדון? ״אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני".
 
התשובה כנראה אחרת. העבד לא רוצה להשתחרר כי הוא וויתר על עצמו!
 
העבד בחר להיכנע למגבלה. להישאר משועבד לאדון.
 
התורה חושפת בפנינו את הקושי של העבד. קשה להיות בן חורין. לפעמים, קל לוותר על החירות, כדי להמשיך בחיים מצומצמים ומוגבלים, אבל מוכרים ו״בטוחים״.
 
אנשים, לעיתים מעדיפים להיות אומללים במקום מוכר ולא להסתכן ולהפוך למאושרים במקום חדש. הבחירה של העבד, איננה בחירה אידיאלית. התורה הייתה מעדיפה לראות אותו משתחרר. אבל הקושי של העבד הוא קושי אנושי, בסיסי. קושי שכולנו כבני אדם מתמודדים אתו!
 
הקושי להרים את נס המרד ולא להיכנע למגבלות הפנימיים שלנו. לבחור להילחם על חירותנו.
 
סיפרתי וחשפתי את אחד החלקים הפחות גלויים שלי. הרבה שנים, גם אחרי שכבר אף אחד כמעט לא זיהה את שרידי הגמגום שלי, עדיין הסתרתי אותו והתביישתי בכך. מי שלא מכיר אותי מהעבר ומי שלא שמע את זה ממני בכמה הזדמנויות ספורות שסיפרתי על זה, ייתכן שיהיה מופתע מאוד מהתגלית הזו.
 
זה ממש לא מתאים לאיך שאני חי ופועל היום.
 
אני, כיום מדבר במשך רוב שעות היום. חי ומתפרנס מיכולת הדיבור שלי. אני מרצה ומלמד, לא פעם אני עומד בפני אולמות מלאים. לעיתים תכופות, אני גם מעביר הרצאות באינטרנט מול מיקרופון פתוח וקהלים גדולים. מצחיק אותי לשמוע אנשים ״רגילים״ מדברים על פחד קהל. מצחיק אותי, כי אני חושב איזו דרך אני עברתי. איפה זה ואיפה הילד המגמגם מאז? להרבה אנשים זה לא מסתדר עם מה שהם מכירים אותי היום.
 
אם תשאלו את ילדי, הם יגידו לכם, שמבחינתם אני אפילו מדבר יותר מידי…
 
אז למה אני מספר את זה כאן?
 
קודם כל, מבחינתי, זו שליחות, לפתח תקווה אצל ילדים, או מבוגרים שעדיין מתמודדים עם זה. לא כל בעיית דיבור ניתנת לפתרון מלא, אבל בהחלט יש כלים, שיטות ותקווה למי שמתמודד עם זה. ואם אפילו אחד מהקוראים של טור זה יקבל השראה מהסיפור ויצא מכאן למסע ריפוי – אהיה מאושר!
 
אבל זה יותר מכך –
 
למדתי במשך חיי, שכולנו מגמגמים. כל אחד סוחב אתו את החבילה הכבדה שלו. החבילה הזו, שהוא שואל את עצמו שוב ושוב: ״למה דווקא אני? למה אני לא מסוגל להיות פשוט כמו כולם?״
 
אלו מחשבות קשות ומשעבדות. מחשבות שהופכות להיות שליטות בלעדיות ומעצבות את חיינו וגורלנו.
 
אני החלטתי לא להשתעבד להם. שברתי את האזיקים האלו והחלטתי, שמה שיגדיר אותי הוא לא המגבלה שלי, אלא, החופש שלי להתמודד איתה ובסוף אפילו לגבור עליה!
 
היום אני גם יודע לראות את המתנות הנהדרות, שהסבל והקושי הזה לימדו אותי ואימנו אותי אליו. סיגלתי כוחות, כישרונות ואסטרטגיות תקשורת, שאני מאושר איתם היום ומביאים לי ולסביבתי ברכה רבה.
 
היום, אני גם מוקיר תודה על כל הדרך הקשה הזו. אני כבר לא שואל יותר, למה אני? אני חי בשלום ובשלווה עם החלק הזה של חיי, אפילו מוכן לדבר עליו בחופשיות ובלי משקעי כאב שליוו אותי עד לא מזמן.
 
כי לא המגבלה או הקושי מגדירים אותנו כבני אדם.
 
הרוח החופשית, שנתן לנו בורא עולם, להתמודד עם המגבלות שלנו, היא היחידה שראויה להגדיר את מי שאנחנו באמת.
להתמודד ולנצח את העבדות.
 
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »