פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב בחוץ שקט. אפילו חתולי הרחוב מצטנפים להם בפינות מוסתרות מבקשים להתכרבל ולהתחמם יחדשלווה מתוקה. העולם כולו נח.

ארבע וחצי לפנות בוקר.

יד חמימה מלטפת ומטלטלת אותי בעדינות, אך בהחלטיות.

״מנו קום!״

מה, מה לקום עכשיו?

טלטלה נוספת וליטוף חזק יותר:

״מנו זה עכשיו, קום אנחנו צריכים לצאת.״

אני פותח עיניים כבדות בקושי רב, הכי לא בא לי עכשיו לפתוח אותם ורואה את אבא שלי עומד מעלי, לבוש ומוכן ליציאה ומזרז אותי לקום. בקושי רב אני מתחיל להבין מה קורה פה.

״אבא, אולי תלך בלעדי, אולי אוותר על זה הפעם?״.. אני ספק מסנן, ספק מוציא מפי משפט ברור. עדיין חצי ישן.

״לא מנו, אל תוותר קום. בוא נצא לשירת הבקשות, כבר התחילו״!

במוח הילדי הקטן שלי מבליחה ההכרה. הסכמתי, לפני שהלכתי לישון לקום מוקדם וללכת עם אבא שלי לשירת הבקשות, בבית הכנסת הספרדי הסמוך לביתנו.

בקהילות הספרדיות ויוצאי צפון אפריקה, התפתח מנהג מעניין במשך מאות שנים. בשבתות של חודשי החורף נהגו יהודים לקום לפנות שחר מוקדם, להתאסף בבית הכנסת ולשיר את שירת הבקשות. שירה זו היא אוסף של פיוטים, שנכתבו במהלך הדורות והצטברו לקובץ, אותו הלחינו למנגינות מגוונות והפכו למעין אירוע שירה חגיגי וקהילתי.

הכל טוב ויפה.

אבל אני רוצה להמשיך לישון!

אבי ניסה לשכנע אותי תקופה ארוכה לבוא אתו לשירת בקשות שכזו, בבית הכנסת הסמוך. ילד צעיר הייתי, אבל כבר פיתחתי חיבה לשינה שקטה וערבה. סירבתי להצעותיו ופיתוייו לאורך הרבה זמן.

אבל פעם אחת הוא הצליח לשכנע אותי בלשון נעימה. הוא תיאר לי את זיכרונותיו כילד במרוקו, שם הוא היה קם עם אביו לשיר את שירת הבקשות. הסיפורים, התיאורים ובעיקר זיק הגעגועים שניצת בו לאותה תקופה, הצליחו לסדוק אצלי את חומת הציניות וההתנגדות ובאותה שבת אפילו התרציתי והסכמתי.

עכשיו הגיע העת לעמוד מאחורי הבטחתי. אבל זה כבר סיפור אחר. אני שוכב לי במיטה וממש לא רוצה להרים את הפוך מעלי, מנסה לדבר אל ליבו הרחום של אבי, שיוותר לי ״רק השבת״.

אל תשלח ידך לתנומת הנער!

בסוף קמתי.

התארגנתי מהר ויצאתי לקור ולגשם המצליף בפנים. הגענו לבית הכנסת. המעבר מהחושך והצינה בחוץ לבית כנסת גדול, מרווח, מקושט ובעיקר מואר באור מאוד חזק, גרמה לי לרגע של הלם. מיד ניגש אלינו אחד המתפללים, שזיהה שאנחנו לא מקומיים וכיוון אותנו למושב פנוי. התיישבתי ליד אבי והסתכלתי מסביבי. קבוצת מתפללים יושבים בסמוך אחד לשני, מחזיקים סידורים מיוחדים. ביניהם ראיתי גם כמה ילדים בני גילי. הפייטן שניהל את האירוע, התחיל לשיר פיוט ומיד כולם הצטרפו אליו במקהלה. השירה מלודית ונעימה לאוזן, אבל זרה לי לחלוטין. לא מכיר אף מנגינה, לא מכיר את המילים. לא מצליח להשתלב. מתסכל. אבי הצטרף לשירה ומפעם לפעם הראה לי איזה פיוט שרים וניסה ללמד אותי את המנגינה, תוך כדי שירה.

ממסדרון בקדמת האולם הגיח לו אחד המתפללים, אוחז מגש נחושת עמוס בכוסות תה מהבילות, עם נענע ולידם כוסות מים נמוכות. הוא עבר בין המתפללים והציע להם לקחת כוס תה מתוק וחם, תוך כדי השירה. ריח הנענע הטרייה התפשט באוויר. לא הבנתי, למה יש בנוסף כוסות מאוד נמוכות וקטנות עם מים. מים שותים בכוסות רגילות, מה זו הקמצנות הזאת?

השירה עלתה, קולות השרים נישאו בעוצמה הולכת ועולה. מגש התה הגיע אלי. לקחתי כוס תה כזאת בידי, המתפלל החביב המריץ בי לקחת גם כוס נמוכה של מים. ״קח, קח, זה טוב, יחמם אותך.״ לקחתי גם כוס נמוכה. כל הזמן הזה רציתי להשתלב ולא ידעתי איך.

לגמתי שלוק מהתה. הוא היה רותח מאוד. שרפה לי הלשון. חשתי שצריך לצנן במקצת את הלשון שבערה בתוכי. לגמתי בנדיבות מהכוס הנמוכה. תוך כמה שניות הרגשתי, שהלשון שבערה בי עולה בלהבות!! עוד כמה שניות וטעם האניס עלה לאפי וגרם לי לפרץ שיעול לא נשלט.

המתפלל החביב, לא עודכן כנראה על איסור הגשת משקאות אלכוהולים לקטינים והדיח אותי לדבר עבירה. ועוד באמצע בית הכנסת! הכוסות הנמוכים היו כוסיות עארק, שלא עלה על דעתי שהם בני הזוג של כוסות התה. מה שבטוחההבטחה שלו, שזה יחמם אותי התקיימה ועוד איך.

ישבתי ככה לאורך כל התפילה, מנסה בכל כוחי לתפוס, להבין וללמוד איזה שיר, אבל המנגינות התחלפו בקצב מסחרר. לכל פיוט היה מקצב ומנגינה אחרת. לא הצלחתי לתפוס ולהשיג כלום. בשלב מסוים התייאשתי. ואז החלטתי לעשות משהו אחר. במקום לנסות ללמוד ולפענח את הפיוטים, החלטתי להרפות. להרים את העיניים מהסידור, להסתכל סביבי, לקלוט את המראות ואת האנשים ובעיקר לפתוח את האוזן לשמיעה.

לשמוע ולהתמזג עם הזרם הכללי.

עשיתי כך. שמתי לב שאני כבר לא מתוסכל, שאני לא יודע מה קורה, אלא מתחיל להרגיש חלק מהקהילה, למרות שאני לא מצליח לשיר אף פיוט. הרגשת השייכות הפתאומית הזאת, בהחלט, הייתה נעימה.

יש מצב שגם העארק עזר..

השבת נקרא את שירת הים. אחרי שבני ישראל עוברים ביבשה בתוך הים ורואים את המצרים שרדפו אחריהם טובעים בים, הם עומדים ואומרים שירה.

שירת הים היא אחד הפרקים המסוגננים, והיפים ביותר במקרא. אבל יש לשירת הים חשיבות נוספת. היא נאמרת מידי בוקר בתפילת שחרית. יציאת מצרים היא אחד היסודות של האמונה היהודית. האמונה באלוהים, שמופיע ומתערב בהיסטוריה, על מנת לדאוג לעמוהתקבעה כאמונה מכוננת, שתשפיע על הגורל היהודי לאורך אלפי שנים קדימה.

ראוי להזכיר אותה בתפילה. אבל מדוע מזכירים אותה בשירה? מדוע לא קוראים את הפסוקים המתארים את יציאת מצרים בתורה. מדוע דווקא את היסוד הזה צריך לבטא בשירה?

שיא הקשר בין ישראל לאלוהיו מבוטא בפסוק: ״עד יעבור עמך ה׳ עד יעבור עם זו קנית״ (שמות, ט"ו, טז).

זה הקשר והשייכות הגדולה של ישראל ואלוהיו.

שייכות בעולם מייצרת תמיד גם קונפליקטים. העולם מחולק לעמים, מדינות, קבוצות, שבטים ומשפחות ויש מי ששייך ומי שלא שייך. כמה מלחמות נוראיות פרצו בעולם על הרקע הזה? כדי להשתייך למקום מסוים, בדרך כלל יש תנאי קבלה, מבחנים, הוכחות וראיות. הרי לא כל אחד יכול ללכת ולהשתייך לכל קבוצה שבא לו.

השירה מאפשרת לדלג מעל המשוכות האלו. השירה, במיוחד זאת שמלווה גם בזמרה ולחן מאפשרת לחוש חלק מהכלל, בלי לעבור את כל מבחני הקבלה.

ממש כמו שחוויתי בתור ילד צעיר.

אולי לא ניסחתי את זה במילים באותו זמן, אבל התובנה הזאת חלחלה אלי, כנראה כבר אז.

בשנים האחרונות, עשיתי לי מנהג. לפתוח את האוזן, לשמוע מנגינות ושירים שזרים לי. כשאני מגיע למקומות חדשים בעולם, אני מחפש את השירה שלהם, את המוזיקה ומאוד משתדל ללכת לשמוע אותה. אני משחזר, בדרך כלל, את החוויה הזו שוב ושוב. להיכנס לאולם, להיות חלק מציבור ששר בטברנות, מועדוני גא׳ז, או מועדוני שנסונים. לא מבין אף מילה, לא מצליח לתפוס אף מנגינה כמעט. אבל תמיד מרגיש שאני קולט הוויה חדשה ומרתקת, שעוזרת לי לדלג מעל מחסומי הזרות.

תמיד אני יוצא נפעם. ותמיד זוכר שהכול התחיל בשירת הבקשות, בבית כנסת רמב״ן בקרית מוצקין.

רק מה, משהו חסר לי.

כוס נמוכה עם מים צלולים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »