פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי שהגיע אלי סמס מבנק הדם של מד״א.
וזה היה מפתיע מאוד.

מה הם רוצים ממני דווקא עכשיו?

כמה דקות קודם סיימתי שיחת טלפון עם הרופא, שקבע אחרי סידרת שאלות, שאכן ״החלמתי״ ואני זכאי לתעודת מחלים מקורונה. הנגיף, שהשתולל אצלי במשך שבועיים, הוחלש והוכרע ומעתה אינני מדבק. צברתי כל מיני תעודות בחיי. תעודת מחלים היא, כנראה, התעודה שהכי חשקתי בה במהלך השבועות האחרונים.
את ״תסמיני הקורונה״ חטפתי כהוגן. לאורך תקופה ארוכה החום טיפס וסירב לרדת, שיעולים ועייפות לא נגמרת. ימים של חולי, שאינני זוכר מתי לאחרונה חוויתי כמותם. מאחורי הביטוי המיתמם הזה ״תסמינים״, התברר לי, שמסתתר סבל מאוד גדול. שאר בני משפחתי עברו את ההידבקות בקלות יחסית. אני חטפתי את זה ביג טיים. בשלב מסוים, כשהחום לא ירד, היו רופאים שהמליצו להתפנות לבית חולים וזה סרט שממש לא רציתי להיכנס אליו.

המצב נהיה עגום יותר, כשהרופא אמר לי: ״אין תרופה לקורונה.״ שב בבית ותשתה הרבה מים.
כשהרופא ממליץ לשתות מים, אחרי כל עשרות השנים שהוא למד והשקיע בלימודי רפואה, אני מבין סופית, שהמגיפה הזאת, כנראה, גדולה עלינו באמת.

אז הייתי חולה והחלמתי וממש כמה דקות אחר כך אני מקבל ס.מ.ס מבנק הדם של מד״א.

מה הם רוצים?

פתחתי את הס.מ.ס וקראתי הודעה קצרה, בנוסח הלקוני הבא:

״על פי נתוני משרד הבריאות החלמת מקורונה. סביר שפיתחת נוגדנים, שבתרומת דם ממך יסייעו בהצלת חולים במצב קשה. מידע נוסף ואישור לעדכון מד״א לתיאום התרומה וכו..״

נשים רגע בצד את השאלה המרתקת, מי לעזאזל אחראי לניסוח הקופירייטינג של ההודעה הקרה כקרח הזאת. אין לכם את זה ביותר מנוכר? עד לפני יום יומיים הרגשתי, כאילו אני הולך למות ועכשיו מה שיש לכם להגיד זה ״על פי נתוני משרד הבריאות..?!״

תהיו איתי רגע בעיתוי, שאני מקבל את זה. רק סיימתי את השיחה עם הרופא, אחרי יותר משבועיים בבידוד קשה וחמור ואחרי שימים שלמים ישבתי בבית ואפילו ילדי לא יכלו לבקר אותי. תשועת השם והנה הוא אומר לי ש״החלמתי״.

מצב מבלבל מאוד, מה עוד, שעדיין לא הרגשתי פיזית בכלל בריא ובמיטבי.

איך עוברים בבת אחת ממחלה להחלמה?

ובכלל, מיד אם יצאתי מהבידוד, מי בכלל ירצה לפגוש אותי? בדמיוני עוד חששתי, שהנגיף אולי הצליח לתעתע בכולם ועכשיו, שאצא החוצה לעולם ואחזור לפגוש אנשים, אותיר אחרי שובל של גופות, שיפלו כמו דומינו…
(הדמיונות האלו, אגב, הוכיחו לי, שכנראה, אני באמת בריא..)

התיישבתי לקרוא את הס.מ.ס שוב, קצת יותר בנחת ופתאום הבנתי שבעוד אני מתמסכן לי במחלתי וסיבלי ועסוק בשאלות פילוסופיות, מה זה הדבר הזה שקוראים לו החלמה, מישהו מספר עלי סיפור אחר לגמרי.
והסיפור הזה הולך ככה:

במשך שבועיים הגוף שלך, מנו, התקין קו ייצור מופלא לנוגדני קורונה. הקמת קו הייצור הזה, הכשרתו וכיוונו לקחו זמן מה, במהלכם גם היו תופעות לא סימפטיות בעליל וההנהלה מצטערת על אי הנעימות הזמנית, שנגרמה לך בשל כך. אבל עכשיו, קו הייצור הזה הגיע לתפוקה מיטבית ואתה מוזמן להתחיל לייצא ולהפיץ לעולם כולו את התרופה החדשה, שהתפתחה בקרבך ולהציל חיים!!

מה, לא תעשה את זה?!

הבנתי שבסיפור הזה, הגוף שלי הצליח, תוך שבועיים, לפתח תרופה מצילת חיים לחולי קורונה, שלא חברות אדירות כמו: פייזר, מודרנה, או המכון הישראלי בנס ציונה – הצליחו במאמץ והשקעה של מליארדים לפתח עד כה. בעצם אני לא חולה שהחלים. אני בית חרושת לתרופה נגד המגיפה העולמית. מפעל חי ומציל חיים לנוגדנים.

ואני חשבתי שאני סתם מנו.

כשסיפרתי לעצמי את הסיפור הזה, התמלאתי אושר גדול.

חסידים מצטטים את הפסוק הנפלא מספר איוב:

״.. ומבשרי אחזה אלוה״ (איוב יט, כו)

שמשמעותו שהגוף הגשמי שלנו, הבשר ודם שלנו, הוא המקום שאפשר לפגוש את אלוהים. והנה אני חש על בשרי ובעזרת ס.מ.ס מנוסח רע מבנק הדם של מד״א ממש כך. בורא עולם בכבודו ובעצמו עבד בתוכי ואצלי על המפעל המבורך הזה.

הרבה פעמים אני מסתכל בקנאה ובהערצה באותם אנשים מופלאים, שתורמים כליות לאנשים אחרים. הסיפורים האלו מדהימים אותי כל פעם מחדש. אנשים מופלאים, צנועים ומרשימים, שבאופן יזום עוקרים איבר מגופם על מנת להציל חיי אחרים, שאין להם מושג מי הם. כל סיפור כזה מפגיש אותי באופן אישי עם הדילמה האישית. אני שואל את עצמי, לא פעם, אם אני הייתי מסוגל לעשות את זה? השאלה הזאת תיאורטית מבחינתי כיום, כי אני כבר לא בגיל, שמישהו רוצה את הכליות המשומשות שלי, אבל כל סיפור כזה, כל פעם מעורר אצלי מחשבה, האם אני ברמה האישית, האנושית והמוסרית מסוגל לכך?

והנה, עכשיו קיבלת את ההזדמנות הזאת, די ״בחינם,״ יחסית, להציל חיים, על ידי תרומת דם פשוטה, בעזרת תעשיית הנוגדנים המקומית שהתפתחה לה בקרבי. כיוון שאני מתעסק ביום יום, לא מעט בשיווק ומיתוג התקדמתי שלב אחד לכיוון מחשבות, איך לקרוא לליין המוצרים החדש. התחלתי מהצעה פשוטה, שעלתה לי מיד: ״נוגדני עמנואל״ ואז מצאתי את עצמי נסחף להצעות מיתוגיות, סוגי אריזה ודרכי הפצה מתקדמות יותר. ההצעות התחילו למצוא חן בעיני ולשעשע אותי, מה שהוביל אותי ברגע מסוים להכרה, שכנראה חזרתי לעצמי לגמרי…

השבת נקרא את פרשת ״בא״, שבה נשלים את סידרת עשר המכות שמצרים מקבלים בדרך לגאולת ישראל.
אנחנו רגילים לקרוא את פרשת המכות, כפרשה של עשיית צדק אלוהי, שנעשה עם עם ישראל, ששועבד על ידי המצרים, באכזריות רבה. פרעה מקשה את ליבו שוב ושוב ובעקבות כך זוכה הוא ועמו לקבל את המכות הקשות, עד שאין לו ברירה אלא לשחרר את עם ישראל.

קריאת הפסוקים לא מותירה ספק מי המשועבד המסכן, מי המשעבד האכזרי. מי סובל ומי גורם סבל. מי זכאי לתשועה ומי חייב לחטוף קשות על מעשיו הרעים.

אבל, בתוך כל הפרשה הזאת מבליחים להם שני פסוקים, שעשויים לפתוח לנו פתח לקריאה אחרת.
כשמשה עומד לבשר על המכה אחרונה והקשה ביותר, מכת בכורות הוא אומר:

וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" [שמות, פרק יא' פסוק ו']

וכשהמכה הנוראה מתרגשת על מצרים ומתגשמת, התורה מתארת את זה במילים הבאות:

"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת" [שמות, פרק יב' פסוק ל']

פעמיים ובסמיכות פרשיות, התורה מדברת על צעקה גדולה, שנשמעת במצרים. זוהי צעקה קשה, על מכה איומה, שבסופה אין בית במצרים, שאין בו מת.

אבות זועקים זעקות שבר, אימהות מקוננות, אחים בוכים בכי תמרורים – צעקה גדולה ומרה. צעקה, שמהדהדת לנו צעקה גדולה קדומה, שצעק עשיו, כשחרב עליו עולמו כאשר גילה שברכתו נגנבה ממנו לעד ועברה ליעקב. גם שם הפסוק משמיע את הצעקה האיומה הזאת

"כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי"
[בראשית, פרק כז' פסוק לד']

צעקה גדולה!

צעקה, שחייבת להישמע ולהדהד, כי היא לא באה רק לתאר את הסבל שמגיע למצרים. היא באה, אולי לפתוח אצלנו אלפי שנים אחר כך פתח להקשבה. הקשבה לסבל של האויב.

ספר שמות וסיפור יציאת מצרים מעברים לנו באופן ברור את סיפור הגאולה. ככה אנחנו קוראים אותו במשך כל חיינו. מאוד ברור מי השחור ומי הלבן. מי הצודק ומי הרשע. אין מקום לבלבול
.
אבל אולי שני הפסוקים האלו, על הצעקה הגדולה באים, כדי לפתח אצלנו ״נוגדני סבל.״ אולי צריך לקרוא את הסיפור ולשמוע בשמיעה נוספת, שיש המון סבל שנגרם לאויבים שלנו. יש צעקה גדולה ואנחנו צריכים לפתח נוגדנים לסבל הזה. אסור לנו להתעלם ממנו, אסור לנו לדלג מעליו. אנחנו צריכים להקשיב לו.
עם ישראל סבל לאורך כל ההיסטוריה מאז ימי מצרים ועד היום. זכינו לחיות בדור קוממיות מופלא, שחווה סבל נורא ועד היום לא תמה מנת ייסוריו. אבל בדרך נשמעות לא מעט צעקות גדולות מבתיהם של אויבנו.
אולי מנת הייסורים שלנו, לא באה, אלא כדי לעורר בנו ״נוגדני סבל״ – נוגדנים שלא משלימים עם זה שיש סבל בעולם. לא לנו, לא לשכנינו ואפילו לא לאויבנו.

חז״ל ניסחו באופן מופלא ובדיוק מדהים את המסר הזה מזווית קצת אחרת. במדרש, שמתאר את הרגע, שבו ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה, בעת קריעת ים סוף:

"ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' (ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ')? בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" [מסכת מגילה דף י' ע"ב].

תהיו לי בריאים, חסונים ומחוסנים ומפוצצים בנוגדנים לסבל, לחולי ולכל כאב באשר הוא.
משום מה, יש לי הרגשה שמכל הטור הזה, הקורא ירון רוזנטל הולך לקחת צעד אחד קדימה את הפיתוח המשקי לכיוון של תיירות מרפא, לנאות ״נוגדני עמנואל.״

אולי זה כל הסיפור, בעצם.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »