פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות היא אחד מהם. היום כל מי שחשקה נפשו בבגד חדש, נוסע לקניון הסמוך לביתו, שחצי ממנו תמיד יאוכלס בחנויות אופנה. מסע קצר בין כמה חניות והאדם יכול לצאת עם מלתחה שלמה.ֿ

 

אבל פעם זה היה אחרת. המבחר של בגדים מוכנים באיכות טובה לא היה גדול. מי שרצה להתלבש לאירוע מכובד היה, בדרך כלל, נזקק לשירותו של חייט. סבא דוד היה חייט אומן.

 

אהבתי להגיע אל סבי, שגר ממש סמוך לביתנו בקרית אליהו שבחיפה, בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הוא היה חוזר כמה שעות קודם מעבודתו, כחייט בכיר במפעל ״אתא״ המיתולוגי, המפעל שבמשך כמה עשרות שנים הלביש כמעט את כל מדינת ישראל,  עוד מימי המנדט הבריטי ובעשורים הראשונים לקיומה. אחרי שהיה תופס מנוחה קלה, ארוחת צוהריים טובה ותפילות, היה נכנס למרפסת קטנטונת שצמודה לחדר השינה שלו ומתיישב על כיסא ליד מכונת תפירה ״זינגר״ גדולה ובעלת מנוע חשמלי, שטרטר בקול צורם כל פעם שסבי לחץ על הדוושה, שהייתה על הריצפה. 

 

סבי השלים הכנסה אחרי שעות עבודתו במפעל והיה תופר חליפות, מכנסיים, וז'קטים, או מייצר כיסים, או חלקי ביגוד אחרים בקבלנות משנה למי שפנה אליו. חייט אומן היה סבי והחליפות שהוא הוציא מתחת ידיו, נחשבו למשובחות במיוחד.

 

לנו, הנכדים הבנים הגדולים, הייתה זכות לחוות חוויה מיוחדת, כשסבי היה מזמין אותנו לכבוד אירועים מיוחדים וחגים לתפור לנו מכנסיים מחויטות ״כמו של גדולים״.

 

הוא היה מעמיד אותי על אותו שרפרף, שאהבתי לשבת לידו ומתחיל במלאכת המדידות. היה נוטל סרט מידה צהוב עם קווים ומספרים שחורים ומסובב את ההיקף הזערורי של מותני. בעודו כורך את זרועותיו סביבי היה מחלק הנחיות: תתיישר, אל תחזיק את הנשימה, תסתובב, תרים את הרגל וכו.. וככה היה מסבב אותי ולוקח את המידות הנדרשות, אותם היה רושם עם עיפרון בפנקס קטן. הקירבה הפיזית הזו וידיו הזריזות, שהיו פורסות ומקפלות חליפות את סרט המידה היו מעוררים בי תחושות של מבוכה, שמחה וגם תחושות של דגדוג… מה שגרם לי פתאום לצחוק מתגלגל ומובך. סבי היה מחייך, אבל גם מתרעם עלי שאני לא משתף פעולה והוא עלול לפספס את הדיוק הנדרש ואז ״המכנסיים לא יצאו במידה המדויקת! – לא חבל ?!״.

 

אהבתי מאוד לראות אותו במלאכתו. אהבתי גם את האקססוריז שליוו את מלאכתו. היה לו גיר לבן שהוא משרטט על בדים את המקומות שנדרשו לחיתוך. על הקיר היו תלויים שלל  קונוסים של חוטי תפירה  בצבעים שונים, איתם היה מזין את המכונה הגדולה. היו לו גם ניירות פרגמנט גדולים, עליהם היה מסרטט את הגזרות של הבגדים. על המדף נחו להם שלל מספריים גדולות לחיתוך הבדים, כולל מספרי ״זיג-זג״, שהסעירו את דמיוני כל פעם מחדש ולפעמים, כשהוא לא ראה נטלתי אותם וניסיתי לגזור שאריות בדים שנשארו מהחיתוכים. היה גם טרנזיסטור, שהיה מקשיב לחדשות והפנקס הקטן, שבו היה רושם את המידות של האנשים, שהזמינו ממנו בגדים שונים. גם המידות שלי כיכבו בו כמה פעמים. כל פעם שהייתי יושב לידו בשרפרף הקטן הייתי מרגיש שאני בהיכל. היכל של חריצות, מקצועיות ויוזמה של איש ישר דרך, שחי ועמל מיגיע כפיו.

 

אבל היה שם עוד משהו.

 

אחרי שסבי סידר את הבדים שהיו מועמדים לאיחוד תחת מכונת הזינגר הוא התפנה לכוון את החוטים בחריצים והמבוכים של מכונת התפירה. משהתקין את הכול והכין את המכונה לסעודתה הגדולה, הוא היה רוכן מעט קדימה, תוך כדי שהוא לוחץ עם רגלו על הדוושה של המכונה ומדהיר את המחט שהייתה עולה ויורדת במהירות מטורפת. את המחט המשוגעת הזאת, הוא היה מכוון ליד הסימונים הלבנים בבדים שהוא היה מעביר מתחתיה וככה, כשהוא היה רואה שמלאכת ייצור הבגדים נכנסת למסלול שהוא רצה, הוא היה פונה אלי בשאלה קבועה:

 

״בני, אתה יודע מה פרשת השבוע?״

 

הוא לא חיכה במיוחד לתשובה. והיה עונה במקומי… 

מיד היה מצטט פסוק מהפרשה, שואל עליה שאלה ומחכה לתגובתי. ילד צעיר הייתי וכמובן שלא ידעתי מה לענות, אבל יכולתי לחוש איזה מתח וציפייה לקראת התשובה. והתשובה אכן הגיעה.

 

אבל לפני התשובה, תמיד היה סבי מפליג לאיזה משל, סיפור, מעשייה על מלכים או חכמים. הייתי מקשיב ונדרך ותולה בו את עיני הילד שלי.  תמיד הייתה עלילה, אקשן ואיזה קונפליקט, שהיה צריך להיפתר. וכל העת הזו כשהדמיון שלי ממריא לו מתוך ההיכל הזה של סבי לעולם דמיוני, מכונת התפירה ממשיכה לטרטר ברקע, עולה ויורדת. פיו של סבי בסיפורים ומעשיות, ידיו הזריזות דוחקות באריגים, שמתחברים להם מתחת למחט המכונה ויוצאות מהודקות וצמודות בפס ישר כמו סרגל.

 

הנה התשובה הגואלת, אוטוטו, אבל שנייה אחת לפני, תפנית בעלילה.

 

תמיד בשנייה הזו, רגע לפני הייתה מופיעה איזו הלצה, משפט שנון, הברקה כלשהי, שהייתה שופכת על פניו נהרה של צחוק. אני, שהייתי קטן עדיין, לא תמיד עמדתי על הדיוק המחודד של הבדיחה, אבל מכיוון שסבי חייך וצחק הצטרפתי בשמחה לצחוקו. היה לו צחוק שקט כזה. כאילו הוא בולע אותו, בעוד כל גופו מיטלטל מעוצמתו. 

 

אחרי שהיינו מסיימים, הוא היה שולף קופסה גדולה עם מלא כפתורים צבעוניים ומרהיבים ואומר לי: ״נו, בני, תבחר לך איזה כפתורים אתה רוצה שאתפור לך במכנסיים החדשות.״

 

סבי העניק לי פס קול. 

 

פס קול של מכונת תפירה, תופרת אריגים ובדים וברקע סיפורים, משלים, מעשיות על פרשת השבוע ותמיד בסוף קול צחוק טוב ונהרה על פניו השמחות של סבי, המביטות בי בחיוך רחב.

 

פרשתנו מתחילה את סיפור יציאת מצרים. משה מקבל שוב ושוב הוראות מהקב״ה להגיע לפרעה ולשכנע אותו לשלח את בני ישראל ממצרים לחופשי. פרעה מקשה את ליבו, מסרב, מתנגד ומקבל את שבע המכות הראשונות.

 

סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המכונן של עמנו, סיפור שיש בו הרבה תכנים, מסרים ורעיונות. אבל מה שעושה את הסיפור הזה למיוחד הוא העובדה, שהוא הפך להיות התוכן המרכזי של ליל הסדר. לא רבים מאיתנו אולי זוכרים ביום יום את פרטי הפרטים של הסיפור המורכב הזה, המשתרע כמעט על חצי חומש שמות. אבל אין איש או אישה שלא יודעים לחבר את הסיפור לזיכרונות ילדות, שקשורים לחג הפסח וליל הסדר. לבגדים חדשים, לכלים מבריקים, לכינוס גדול של בני משפחה, לריחות תבשילים ולהמולת ילדים מסביב לשולחן וכוס יין אדום שנשפכת. תמיד יש כוס יין שנשפכת וילד קטן שנבהל ובוכה.

 

אנשי שיווק ופרסום יודעים לצטט את אחד החוקים הבסיסיים בכל קמפיין שיווקי. ״המדיום הוא המסר״. משמעות החוק היא, שאמצעי התקשרות שבוחרים לשווק אתו, אופן אריזת התוכן הופכת להיות המסר עצמו. לפעמים היא מאפילה על התוכן המהותי, אותו היא נושאת.

 

כאלו אנחנו, אנשים שתמיד מסתכלים בקנקן ולא במה שיש בו. 

אז במקום כל פעם להילחם בתכונה הזאת, פשוט לעצב את הקנקן שמסתכלים עליו, באופן שיעביר את המסר שאנחנו רוצים להעביר.

 

סיפור יציאת מצרים מונחל לנו במשך אלפי שנים באמצעות ליל הסדר ואנחנו לא תמיד ערים לניואנסים וההבדלים בין הסיפור המקראי, המתאר את פסח מצרים ויציאת מצרים, לאופן שהסיפור מתעצב ומתגלגל לתקופת המשנה וממשיך הלאה, במשך הדורות להתפתח ולקבל מנגינות, טעמים, ריחות ותמונות מגוונות. לא כולם מכירים ויודעים מה מקומם של הקניידלך, ארבעת הכוסות וחד גדיא. 

 

אבל אולי זה גם לא כל כך חשוב, כי בכל זאת, אולי יש מסר אחד, שעובר לאורך כל השנים ב״מדיום״ הזה של ליל הסדר.

 

האמונה שלנו היא אמונה, שיסודה בנוכחות אלוהית, שמצויה בלב הפועם של המשפחה, של החבורה ושל החמולה. במקום שיכול לאחד ולהכיל את כולם. הסעודה הגדולה והחגיגית והמון ילדים נרגשים וקולניים, שגם לפעמים בוכים מרוב רעב עד שמגיעים לשולחן עורך הם, הם פס הקול של האמונה שלנו. 

 

יותר מהדקויות, הפלפולים והפירושים, יש פס קול, שהולך איתנו דורות על גבי דורות לאחור והוא יותר חזק ויותר עוצמתי מהרבה תכנים אחרים.

 

במשך שנים רבות,  בשנות נעורי בתיכון שמעתי המון שיעורים, שיחות ודרשות חוצבות מרבנים נשואי פנים, שנופפו בהתלהבות בידיהם על חשיבות לימוד תורה ואהבת תורה. איני זוכר דבר מדבריהם. 

 

אבל אני זוכר היטב את השרפרף מעץ הקטן, שאני יושב עליו, את סבי מספר סיפורים, את סבי צוחק מבפנים, את כתפיו המטלטלות מעלה מטה, את פניו הנוהרות ואת טרטור מכונת התפירה ברקע. 

 

כמה שאני מתגעגע לסאונד הזה.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »