השבוע נכנסנו משפחתי ואני לסטטיסטיקה הלא מלבבת של נדבקי הקורונה. למרות אמצעי הזהירות שנקטנו לאורך התקופה, הספיקה פריצה קטנה אחת, כדי ליצור שרשרת הדבקה בביתנו, ומשבוע שעבר אנחנו מבודדים בדירתנו. אין יוצא ואין בא.

לא פעם אנחנו קוראים בהד על משפחות שנקלעו לעתות קושי ומשבר ומודות על התמיכה שהם קיבלו מהקהילה. התיאורים חוזרים על עצמם שוב ושוב, על תחושת המעטפת, הדאגה, המענה והאכפתיות שאנשים מתארים. גם לנו יצא מספר פעמים לחוש את הסולידריות, האחווה והאכפתיות, אבל גם אותנו היקף ועוצמת הדאגה הפתיעו עכשיו.

מהרגע שהתפרסם הדבר בקיבוץ, הוצפנו בטלפונים, ווסטאפים ופניות של חברים, משפחה וידידים, ממעגלים שונים, שביקשו להביא מרק, עוגה, לדאוג להוציא את ויקטואר לטיוליו היומיים. עטופים מכל כיוון.

אנשים באים ליד פתח ביתנו משאירים צלחת, קופסה, או סיר, ליד הדלת מצלצלים ומיד בורחים… ממש כמו בסיפור הילדים על מיץ פטל…

הקורונה לא עוברת עלינו בקלילות. אומנם אנחנו ברוך השם רחוקים מאוד ממצב סיכון, אבל בהחלט חווים את האירוע הבריאותי ו״התסמינים״ נוכחים ומציקים. הדבר שהכי הייתי רוצה בימים האלו, זה לצאת לאוויר הפתוח, להתאוורר בחוץ, מה שכמובן לא מתאפשר.

מצבים אלו מעוררים אצלי את המחשבה על צורת החיים הקיבוצית-כפרית שבחרנו לעצמנו.

לא נולדתי בקיבוץ. נולדתי בעיר, עד גיל שמונה עשרה נדדתי עם הורי בין לא פחות משש דירות, בשלוש ערים שונות בארץ ובחו״ל – ברזיל. תמיד התגוררנו בבתי דירות עם שכנים. הייתי חולף ברחובות רואה אנשים שלמדתי לזהות אותם כדיירים בשכונה שגרנו, אבל לא מסוגל לתקשר איתם. לא ידעתי עליהם כלום, והם לא ידעו עלי דבר. את הצורך בקרבה אנושית, אינטימית יותר מילאנו על ידי שכנים טובים, שהפכו לאנשים קרובים מאוד אלינו, בבניין שהתגוררנו רוב הזמן בקרית מוצקין וגם בקהילת בית הכנסת ותנועת הנוער.

הרגשתי כל העת קושי בלתי מודע מהמצב הזה. לגור כל כך קרוב לכל כך הרבה אנשים ולהיות מולם כזר. כנראה ששם נזרע הזרע לצורך שרציתי למלא אותו מאוד. לחיות במקום שבו אכיר את האנשים שסביבי, שהם יכירו אותי. עוד לא ידעתי לקרוא לזה בשם הזה, אבל התעורר בי הצורך לחיות בחמולה.

מהפכת העיור היא מהפכה צעירה מאוד. היא בת כמאתיים שנה. עד 1800 גרו רק 3% מתושבי העולם בערים. כיום, כבר למעלה ממחצית אוכלוסיית כדור הארץ מתגוררת בערים, בהם גם ערים של מיליוני אנשים.

מהפכת העיור הביאה איתה הרבה ברכה, קידמה ומודרנה, דיור, אפשרויות חינוך ותעסוקה, פיתוח תרבות, אומנות, פנאי ותיירות. הרבה דברים שאנחנו נהנים ומברכים עליהם. אבל מהפכת העיור הביאה איתה גם ניכור, הומלסים, עליה בפשיעה, פערים ומצוקות. יותר מידי אנשים חיים בדירות עירוניות, ללא קשר לסביבתם. עידן האינטרנט והמגפה החריפו את זה מאוד.

בשבוע שעבר, כשקיבלתי את תוצאות בדיקת הקורונה, הסתכלתי על הנתונים בכלל הארץ. באותו יום אומתו למעלה מ-5100 אנשים שונים ברחבי המדינה. הפכתי בשנייה אחת למספר חסר ייחוד ומשמעות, בתוך אלפי אלפים של חולים. ובכל זאת כמות תשומת הלב, ההתעניינות של חברים וקרובים, כאן בכפר עציון, הנכיחה לי באופן שאינו משתמע לשני פנים, שיש מי שאיכפת לו, יש מי שמתעניין, יש מי שיודע עלי.

לגור בתוך חמולה. לגור עם החמולה.

אז מה מגדיר חמולה ומה מבחין בינה לבין קהילה בעצם?

השבת נתחיל לקרוא את ספר שמות. ספר שמות בתחילתו יעסוק בלידתו של עם ישראל. נפרדנו זה עתה מספר בראשית, מסיפורי האבות ומסיפורי משפחת יעקב. בפסוקים הראשונים מוזכרים שמות יוצאי ירך יעקב היורדים מצרימה ואז מסכמים שני פסוקים:

״ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים״ (שמות א, ד)

״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז)

מיד אח״כ מגיע סיפור המיילדות העבריות. שפרה ופועה, שפרעה קורא להן וגוזר את גזירת הבנים שלו:

״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ״ (שמות א, כב)

בהמשך הספר נקרא, שממצרים יצאו 600 אלף איש, מעל גיל עשרים. אם מחשבים, בנוסף את הנשים, הילדים והצעירים מתחת לגיל עשרים מגיעים להערכה שמדובר בכמה מיליונים של יוצאי מצרים. בני ישראל גדלים מהר. מכמה עשרות אנשים למספרים של מיליונים.

אם כך, פרשת המיילדות מתי מתרחשת? כשהתרבות בני ישראל היא כבר עובדה קיימת והמספרים מתחילים לטפס חדות, או לפני ״פיצוץ האוכלוסין״?

פרשת המיילדות, כנראה מתרחשת באיזשהו זמן, שמספיק לשתי מיילדות בלבד, לספק את שירותם לכמות הנשים שיש בסביבתן. שהרי רק הן מוזכרות בשמותיהם ופרעה קורא להם, על מנת שיבצעו את גזרותיו. זהו השלב שבו, כנראה, בית יעקב החל להתפתח לחמולה.  יתכן ובני ישראל מונים אז כמה מאות בודדות של נשים שנמצאות בשלב הפריון והילודה.

מה מאפיין את שלב החמולה הזה בתולדות עם ישראל, המתהווה?

מה שמאפיין אותו זה, שיש מיילדות שיודעות מי הבן, או הבת של איזו אישה. יש יכולת לקשר בין הילדים הנולדים להוריהם. יש מי שרואה את הקשר הזה.

פרשת המיילדות נותנת לנו תשובה מעניינת להבנה, מהו האיזון בין עם של מיליונים, שבהם הפרטים הולכים לאיבוד בתוך מספרים בלתי נתפסים, לבין מבנה חברתי חמולתי, שמאפשר יחסים של קירבה אנושית, אחווה וסולידריות, כמו חמולה. האיזון הוא, כשיודעים לזהות מי הילד של מי.

ההרחבות הקהילתיות בכפר עציון הביאו איתן ברכה רבה. השבילים התמלאו בילדים משחקים, הגנים ובתי הילדים שוב מלאים. הנדנדה המיותמת במכתבו של יעקב אלטמן, מזמן לא מיותמת. למעשה, כבר מקימים היום מרחב מתקנים שלישי, ליד חדר האוכל.  ובכל זאת, לא פעם, כשאני מסתובב בקיבוץ, אני נתקל בחבורת ילדים, שאני לא מזהה תמיד אותם ולא תמיד יודע בנים ובנות של מי הם. ואז אני מרגיש צביטה קטנה בלב. האם החמולה נעלמת לנו?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »