הדלת הייתה סגורה. עמדתי בחוץ עם קבוצת נערים בני גילי מסביבי ונעצתי עיניים בדלת הסגורה. ספרתי את השניות בציפייה לפתיחתה. הייתי מתוח מאוד, הלב הלם בפראות, הידיים היו קפוצות לאגרופים בכיסים והיו כבר רטובות מזיעה. שמתי לב שאני נושם מהר כמו אחרי ריצת ספרינט ואין לי אוויר. מתח שיא.

המקום: לשכת גיוס חיפה. אני בן שבע עשרה וחצי. קומה מינוס אחד.

זה עתה סיימתי את השלב הראשון של מבדקי הטייסשלב המבדקים הפסיכוטכניים בלשכת הגיוס. אני ועוד חבורת נערים ממתינים בקוצר רוח לקבל את התשובה.

עברתי, או לא עברתי?

אני מסתכל על הנערים לידי. כולם נראים שקטים, ממתינים בציפייה דרוכה לתשובה. אני מתבונן על עצמי ומרגיש שאני לא ממתין לידם סתם לתשובה.

אני מרגיש כמי שממתין לגזר דין.

גזר דין שחיכיתי לו שנים. האם אני הולך להגשים את חלום הילדות שלי, להיות טייס בחיל האוויר, או ש..

או שאני לא רוצה בכלל לחשוב על זה.

את החלום הזה טיפחתי מאז שהייתי בגיל שש. ומאז הייתי מושקע בו עד צוואר. הוא ליווה אותי לפני שהלכתי לישון, הוא ליווה אותי כל פעם שראיתי חיל עם מדי חיל האוויר וחיפשתי ישר לראות, האם הוא עונד את כנפי הטייס הנכספות.

המפגש הראשון שלי עם מטוסים היה כשיצאנו לשליחות לברזיל. הטיסה הייתה אירוע מרגש מאוד עבורי ועבור משפחתי. זו הייתה הפעם הראשונה שעלינו כולנו על ציפור המתכת הזאת, שהתנתקה מהקרקע ונשאה אותנו במשך שעות מישראל לברזיל. כבר אז הייתי המום מהיכולת של גוש המתכת הזה להיות תלוי בין שמיים וארץ, לצאת ממקום מסוים ולנחות מרחק אלפי קילומטרים, בארץ אחרת לגמרי.

בשלב מסוים אבי הסתובב במטוס, כדי לחלץ איברים. הלך לקדמת המטוס ובחזרה. אני הסתכלתי בחלון הצר והייתי מאוכזב לגמרי, שרואים רק שמיכת עננים כבדה מתחת ולא רואים בכלל נוף. פה ושם, כשנעלמו העננים ראיתי את האוקיינוס מתחת ולפעמים היה ניתן לראות, ממש בקטן, משהו שנראה כמו ספינה, או שזה היה סתם לכלוך על השימשה. לא חשבתי שהמבט מהחלון ישעמם כל כך לאורך כל הרבה זמן בטיסה.

אבא שלי ניגש אלי פתאום ואומר לי בהחלטיות: מנו בוא איתי. אני מתיק את מבטי מהחלון ורואה איזו שמחה של הפתעה על פרצופו. לא הבנתי במה מדובר, אבל כילד צייתן, ירדתי מהמושב והלכתי אחריו לקדמת המטוס. הוא אמר כמה מילים באנגלית לדייל שעמד בפתח הקידמי, התקרבנו עוד כמה צעדים ואז נפתחה, לפתע הדלת לתא הטייס.

קיבלתי שוק!

צעדנו עוד כמה צעדים פנימה ומצאתי את עצמי עם אבא שלי, בפעם הראשונה בתוך תא טייס של ג׳מבו 707. הייתי בהלם. כל סנטימטר אפשרי היה מלא בכפתורים, שעונים, ידיות ומנופים. למעלה, בצדדים ובין המושבים, הכול מאוכלס בצפיפות, אבל באיזה סדר מופתי. בלגן סופר מאורגן. על שני המושבים הקדמיים ישבו שני טייסים. חולצות לבנות, דרגות שחורות עם פסים מוזהבים. ראיתי רק את הגב שלהם. אחד הטייסים נמנם לו במושב, השני מצד שמאל התבונן בלוח השעונים. מבט שליו. אני קולט ששני האנשים האלו אחראים על הטיסה. אחריות עצומה על כתפיהם, אבל הם מאוד נינוחים. אפילו הידיים שלהם לא היו על הגה המטוס!

הי לי חשק עז ללחוץ על הכפתורים האלו, להבין ולחקור מה כל אחד עושה. מזל שכבר אז למדתי לדחות סיפוקים

הרגשתי באותו רגע, שנכנסתי לעולם קסום. אבל לא ידעתי להסביר, מה בדיוק כבש אותי בסערה.

הקברניט הסב את ראשו ואמר כמה מילים לאבי, אבא שלי התבונן יחד איתי מסביב. שמתי לב שהשמשה הקדמית של המטוס גדולה ואפשר לראות בה בנוחות קדימה, לא כמו החלונות הצרים והמעצבנים באגף הנוסעים.

נחתנו בשלום. אבל אני התחלתי מאז לרחף בחלומותיי ולטפח את השאיפה העזה, שהפכה עם השנים לתוכנית ברורה וחד משמעית. להפוך לטייס.

בגיל הנעורים, כשהתחילו שיחות בין הבנים, לאן תתגייס? לי לא היו ספקות.

במשך השנים אספתי חומרים והתעניינתי בטייס, מטוסים וכל מה שקשור בעולם התעופה. שמתי יד על כל מה שרק יכולתי כדי ללמוד, להבין ובעיקרלהתכונן למבדקי הטייס. עבדתי בתור נער צעיר, כבייביסיטר אצל השכנים ועם הכסף הקטן שחסכתי באותו זמן ניגשתי בחרדת קודש, מדי חודש לקיוסק ליד ביתנו וקניתי את גיליון ביטאון חיל האוויר. למדתי את שמות המטוסים, בסיסי שדות התעופה, טייסות, מה לא. קראתי בצמא כל בדל מידע שרק היה בהישג ידי. החלטתי להכין את עצמי הכי טוב שרק אפשר, לקראת המבחנים שהתקרבו.

הייתי נער צעיר מאוד בסך הכול, אבל הייתה לי תוכנית מסודרת מאוד, מתוכננת וברורה לגבי מסלול החיים שלי, מהרגע שאגיע לגיוס.

והרגע הזה הגיע ונדחס לו לשניות בודדות ומותחות מאוד.

עברתי, או לא עברתי את השלב הראשון של מבדקי הטייס?

הדלת נפתחת, חיילת נמוכת קומה יוצאת עם חייל גבוה, אור הניאון מאחוריהם מסנוור. היא מתחילה להקריא שמות. מה זה אומר השמות שהיא מקריאה? אלו השמות של מי שעבר, או מי שלא? למרות ההכנות המדוקדקות שלי, אני שם לב, שאת הפרט הזה לא הבאתי בחשבון. הקראת השמות נמשכת. השם שלי לא מופיע ביניהם.

ואז היא חורצת את גורלי לעד.

״כל מי שהקראתי בשמו, שיבוא איתי לשלב הבא במבדקים. כל מי שלא הקראתי בשמו (זה אני!) – תודה רבה לכם שהגעתם  לכאן, אתם משוחררים. תמשיכו להתמיין ליחידות אחרות בשירותכם הצבאי. שיהיה לכם גיוס ושירות מוצלח.״

הלב צנח.

ככה, בשנייה אחת החלום שלי מתרסק בפראות מול עיני. אני נטוע במקומי ולא מאמין שזה קרה.

איך זה יכול להיות?! אני רוצה לעצור אותה ולהגיד לחיילת הזאת, שבסך הכול גדולה ממני בשנתון אחד: לא יכול להיות! אני מתכנן את זה שנים!! איך את יכולה לעשות לי את זה?! בואי תבחני אותי על כל הכתבות בביטאון חיל האוויר בשנה האחרונה. אני מכיר אותם בעל פה!

הנערים מסביבי מתחילים להתפזר. אני עדיין עומד שם, עם אגרופים קפוצים ומיוזעים בכיסים. החיילת והחייל נעלמים. האור בחדר ההמתנה, בקומה מינוס אחד, בלשכת הגיוס חיפה, עמום וצהבהב דהוי. אני מרגיש, איך האכזבה מטפסת לה לגרון והופכת לכעס וזעם ודמעות שאני ממהר למחות מעיני, ברוב בושה.

שם, בעומדי לבד, אני מבין שהחלום שלי הופך לפנטזיה שלא אממש.

ככה מרגישים כשמתים!?

השבת נקרא את פרשת ויחי. הפרשה האחרונה, שחותמת את ספר בראשית.

ספר בראשית רווי העלילות וההתפתלויות הסבוכות, התחיל מברכה, שברך אלוהים את העולם שיצר ומסיים בברכה שיעקב נותן לבניו, על ערש דווי. הברכה של אבי המשפחה, למשפחה, שתהפוך בחומש הבא לעם צעיר.

ספר בראשית הוא ספר החלומות ושיברם. הפער התמידי בין תיכנון לביצוע.

אין דמות אחת שהגשמת ייעודה, חלומהלא נתקל שוב ושוב בתקלות ומשברים, שמסיטים את כיוונה מהמסלול המתוכנן והצפוי והיא מוצאת את עצמה נאלצת להתמודד עם בחירות חדשות, שמובילות לחיים חדשים.

ספר בראשית הוא הספר שנכתב על הפער התמידי הזה, ששבוע אחרי שבוע אנחנו פוגשים:

הנה כמה תזכורות קצרות של מקצת האירועים:

אלוקים תיכנן שאדם וחווה יהיו בגן עדןהתיכנון הזה לא התממש. אדם וחווה לא מצליחים למלא אחרי קיום של שני ציוויים ומגורשים מגן עדן.

אברהם מקבל הבטחה אלוהית להמשכיות. כשנולד לו בן סוף סוף, ישמעאל, שבו הוא תולה את ההמשכיות שלו, הוא נאלץ לגרשו מביתו, במצוותה של שרה. ישמעאל והגר מוצאים את עצמם על גבול החיים במדבר.

אחר כך אברהם יעמוד עם המאכלת בידו ויהיה מוכן לשחוט את בנו יחידו, שנותר, במו ידיו. להקריב את חלומו בציות לדבר אלוהים.

יצחק רוצה לברך את עשיו בברכת ההמשכיות והברכה ניתנת, בדרכי עורמה ליעקב, דווקא, שמותיר את עשיו עם קריאה קורעת לב ״ויצעק צעקה גדולה ומרה.״

וממש עכשיו, בפרשיות האחרונות קראנו על משפחת יעקב שבסך הכול רוצה להתבסס בארץ כנען ולנהל חיים שקטים, אך מוצאת את עצמה יורדת למצרים בגלל הרעב הגדול.

אין כמעט סיפור, או פרשה שלא נפגוש את התבנית הזו. אנשים מתכננים תוכניות, אבל הן לא יוצאות לפועל.

ספר בראשית הוא הסיפור של האדם, שטווה את חייו ונאבק, מתייסר, סובל ומתפתל בין התיכנון לביצוע. ובמקום הזה האדם נדרש לחשב מסלול מחדש, להמציא את עצמו, לעדכן את חלומותיו ולהגשים את יעדיו בדרכים אחרות. להגשים חלומות חדשים, שהוא לא חלם עד כה.

זה המקום בדיוק שבו, מצד אחד האדם יכול להביא למקסימום את כוח יצירתו, כוח המצאתו ותושייתו, אבל גם המקום שהאדם פוגש את הגבול האנושי. הגבול, שבו אין לאל ידיו, באמת, להבטיח לעצמו את מימוש חלומותיו.

ברגע הקטן הזה, בסדק הזה, שבין הניסיונות, שיכולות להביא את האדם לשיא יצירתי והמצאתי, כשמתברר לו שיתכן וגם זה יתרסק לקרקע המציאות, נפתח הפתח לשאת עיניים לשמים, לשאת עיניים לבורא עולם ולבקש עזרה.

כי יש מי שכן בכוחו לעזור במקום הזה.

חיינו כאן, בסיבוב הגלגל הנוכחי של העולם, רצופים באכזבות ובמפגש מתמיד עם חלומות שנשברים, אהובים שעוזבים אותנו בטרם עת, מיזמים שנכשלים, מקומות מגורים שנעקור מהם, משפחות שיתפרקו מול עיננו, חברים שיינטשו אותנו.

ככל שנאריך ימים, ככה נשמע שוב ושוב את קול התנפצותם של התכנונים שמסתיימים להם. ואנחנו לומדים בלית ברירה, לטוות את חיינו בתוך המרחב הזה, שבין תיכנון לביצוע.

בקומה מינוס אחד בלשכת הגיוס בחיפה, קיבלתי את השיעור הזה, באופן הכי כואב בחיי, כאדם צעיר. פגשתי שוב ושוב את השיעור הזה עשרות, אולי מאות פעמים בהמשך.

תמיד תכננתי דברים שרציתי, כמעט תמיד במציאות נתקלתי בחומה אטומה ונפתחו פערים בין התיכנון לביצוע. נדיר מאוד למצוא תוכניות שהתממשו אחד לאחד, כמו ביום שהם עלו במחשבה ובתיכנון.

החיים הם, בעצם, מה שמתרחש כל הזמן בין התיכנון לביצוע.

אתם מכירים אותי. אני רחוק מאוד מלהיות אדם ממורמר או קוטר בגלל זה. עם הזמן למדתי לאהוב את המרחב הזה. זה מרחב שהוציא ממני ומוציא מהאנושות כולה את שיא היצירתיות האנושית. השלמתי עם זה. זה לא שלמישהו מאיתנו יש ברירה מעשית אחרת.

אבל כן. יש לנו בחירה, איך להסתכל על הפער הזה. אני בוחר להסתכל על הפער הזה, כסוד החיים, סוד היצירתיות.

היה קשה לי להרגיש את זה, אז, בלשכת הגיוס.

לא מזמן גיליתי דרך מעניינת לממש את חלום התעופה שלי. גיליתי שיש עולם מופלא של סימולטורים, שמדמה הטסת מטוסים ברמה מקצועית וגרפית מהממת. נכנסתי לעולם הזה, ממש לאחרונה.

שמתי לב שאני ממריא לא רע בסימולטור. אפילו בסבבה עם זה.

אבל לנחות קשה לי

זה לא שאני לא נוחת. אבל בדרך כלל, האף של המטוס נתקע חזק באופן פתאומי בקרקע, באופן בלתי צפוי וקול חבטה עז בוקע מהרמקולים של המחשב.

אחר כך אני רואה סימני בוץ ואש ניתזים מהמנוע הווירטואלי

הם לא מרחמים עלי, החבר׳ה הטובים, שבנו את הסימולטור.

מצאתי את עצמי מרסק בלי סוף מטוסים, שניסיתי להנחית בסימולטורים. די מבאס לגלות שזה לא הולך. אורית מעודדת אותי מאוד להישאר בעולם הסימולטורים ולא להמשיך הלאהלא יודע, אם היא ממש רוצה שאני אהיה טוב בסימולטורים, או שהיא פשוט דואגת מהאופציה הריאלית, נוכח הסיפורים שלי על מה שקורה לי בנחיתות עד כה

אולי בכל זאת, מי שבדק את המבחן הפסיכוטכני שלי למבדקי טייס בלשכת הגיוס ידע משהו, שלא ידעתי על עצמי אז.

תכננתי לכתוב טור פרשת שבוע, רק על ספר במדבר ומשבוע הבא, אני אמצא את עצמי ממשיך לכתוב את הטור הזה, גם לחומש הרביעי חומש שמות. החיים בפער התמידי של תיכנון לביצוע גם כאן.

אתם מוזמנים להגיב בשבילים, בווטסאפ, או בפייסבוק, או סתם לקרוא ולא לדלג על פרשת השבוע בבקשה!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »