כל מי שגדל בבית עם עוד אחים, יודע מה זה מריבת אחים.  מריבות אחים הם חלק טבעי ונורמאלי בהתפתחות בני אדם יאמרו לכם הפסיכולוגים. זה, בעצם, שדה הניסויים הראשון שאנחנו פוגשים בחיינו ללמידת גבולות, תקשורת, יחסי כוח ועוד ועוד.

 

גם אני חשבתי בתמימותי ככה. עד שבני הראשונים אבינעם ואמיתי עמדו על דעתם והחלו את פרק מריבות האחים שלהם. אז הבנתי שלהיות בתפקיד אח במריבת אחים זה סיפור אחד ולהיות הורה של אחים שרבים, זה סיפור אחר לגמרי.

 

זה גם נחמד שאני כותב כאן, שהם החלו במריבת האחים שלהם, כי זה דמה יותר להתחלה של מלחמת העולם השלישית

 

הכול התחיל יום אחד, כשקלטנו דו שיח מעניין סביב שולחן ארוחת ערב אחת. אמיתי הציע בחיוך שובה לב לאבינעם, בהשראת סיפור פרשת שבוע בגן:

 

 ״אבינעם אולי תמכור לי את הבכורה ואני אמכור לך את הקטנה?..״

 

פרצנו בצחוק. זה מאוד חמוד. שמתי לב מיד לפוטנציאל הפרשני של אמיתי, שזיהה שה״קטנה״ היא תמורה הולמת ובעלת ערך לבכורה ולכן אפשר לדלג על נזיד העדשים. כיוון עלילתי, שהסופר המקראי לא לקח בספר בראשית. הרהורי אודות קריירת פרשן מקרא שצפויה לו נקטע לרגע, על ידי מחשבה מבהילה. אולי כדאי להסביר לילדים שלי עכשיו, שלא צריך ליישם אחד לאחד כל מה שלומדים בספר בראשית. יש דברים שכדאי ללמוד מה לא לעשות.

 

למשל מריבות אחים.

 

אבל הנחתי את זה בצד. עברתי הלאה.

 

העסקה בין בניי לא יצאה לפועל. הבכור נותר על בכורתו והקטן על קטנותו. אבל הושלכתי לפרק חדש בחיי. פרק, בו אני חווה מריבות אחים, הפעם בתפקיד ההורה.

 

אני מזכיר שנית. לא מריבות ולא בטיח. מלחמת עולם שלישית. לא פחות.

 

אבינעם חיבב את המנוחה והשקט באופן כללי, אמיתי, לעומתו חיפש המולה ואקשן. לא לקח לאמיתי יותר מדי זמן וניסיונות להבין, איך להוציא את אבינעם מדעתו. ומהשנייה הראשונה שהם היו נפגשים בבית, אחרי הגן ובית הספר, התחוללה האינתיפאדה. צעקות, צרחות, ריצות בבית קיבוצי זעיר של 56 מ״ר, ידיים מתנפנפות, רגליים בועטות, דחיפות, קללות, צא׳פחות, אגרופים קמוצים, רעש סטירה מצלצלת ומהדהדת.

 

ואז הפינאלה הצפוי אחרי דממה דקה וחרישית – בכי. נהמת בכי וסירנה עולה ויורדת ואחרי הבכי: עיניים דומעות וכתב ההגנה הנצחי בן אלפי השנים: ״הוא התחיל״…

 

כל המשפחות מאושרות באותה דרך וכל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה, אמר טולסטוי הזקן ברוסית. אבל הוא כנראה כתב את זה לפני שהיה אבא בעצמו, לשלושה עשר ילדים, אחרת הוא בטוח היה אומר שכל הסטירות במריבות האחים משמיעות, בכל משפחה את אותו הצליל.

 

מינון עוצמת ותכיפות הקטטות ואירועי הגבול שנרשמו בין שני ילדנו הצעירים והניצים החל לטפס ולהחמיר מיום ליום.

 

הם אכלו לי את הראש, את הכבד, את הלבלב, כל איבר מגופי, זולת אפנדיציט שנלקח ממני לפני שנולדו. טום וג׳רי קראנו להם. בימים פחות מוצלחים מחמת תסכוליי כיניתי אותם גם בשמות פחות מחמיאים, שאחסוך מכם אותם. ואנחנו נקלענו לתחושות ההוריות הכי נפוצות. חוסר אונים.

 

איך עוצרים את הדבר הזה?

 

השיא היה בנופש קיץ אחד, שיצאנו עם שניהם לצימר בצפון ולא הייתה דקה של מנוחה ושקט, מהשנייה הראשונה שהתיישבנו ברכב, עד השנייה שהתמוטטנו בחזרה בבית על המיטה גמורים, מותשים ומסמורטטים. הנופש הזה הסתיים בהכרזה, שאין יותר חופשות משפחתיות ביחד! וזה החזיק מעמד שלוש שנים רצופות אחר כך. ולא שלא ניסינו. ניסינו את מה שכל ההורים בדרך כלל מנסים:  לפייס, להשכין שלום, לדבר אל ליבם, להכריע במחלוקות ביניהם ועוד ועוד. שום דבר לא הלך.

 

החיים הפכו לבלתי נסבלים. מה עושים?

 

ואז הבריק רעיון. יום אחד, כשכלו כל הקיצים כינסנו אותם לסלון והודענו להם חגיגית. מעכשיו, כל קטטה לא תסיים בחיפוש האשם ״מי התחיל״. כל מריבה וקטטה תסתיים, מבחינתנו בטכניקה חדשה: ״שעת גיבוש״.

 

הם תלו בנו עיני עגל. מה זה שעת גיבוש?

 

הסברנו להם.  כל פעם שתריבו, אתם תאלצו להיכנס לחדר לשחק לבד, בלעדינו מונופול. אנחנו נשאיר אתכם לבד, בחדר סגור ותאלצו לשבת שם ולהסתדר בינכם. עד שלא תשחקו בשקט, לפחות שעה מאחורי דלת סגורה, אתם לא יוצאים החוצה מהבית לשחק עם חברים. למה מונופול? כי זה משחק שנמשך לנצח. תתרגלו להסתדר ביניכם.

 

בפעם הראשונה ראינו על פניהם תבהלה אמיתית.

 

לא היינו צריכים לחכות יותר מידי ותוך פחות מיום הפעלנו, לראשונה, את מדיניות ״שעת הגיבוש״.

הם הוכנסו לחדר. המונופול הורד מהמדף וידאנו שהם יושבים סביב שולחן קטן וכל אחד יודע איזה צבע החייל שלו על לוח המשחק ויצאנו מהחדר סוגרים את הדלת מאחורינו.

 

שמענו נהמות, גרגורים, הטחות אשמה ואחר כך שקט. תהינו ביננו לבין עצמנו, האם לא נואשם בקרוב, באיזה בית משפט, על הזנחה הורית. החזקנו את עצמנו, על מנת לתת לזה להימשך. הדממה קצת הפחידה אותנו. כעבור שעה, שניהם יצאו מהחדר, בשקט ואמרו לנו שהם השלימו וביקשו בתחנונים נואשים חנינה, על מנת לצאת לשחק עם חברים אחרים בחוץ.

 

היינו המומים. זה עבד. בביתנו.

 

״שעת גיבוש״ התנחלה בביתנו והשתמשנו בה שוב ושוב. לפעמים, רק היינו מאיימים בה וכבר המריבות היו פוסקות. הרגשנו, לפחות, כמו איינשטיין, שגילה את תורת היחסות.

 

בכל זאת משהו היה מוזר. השקט הזה שם, כל פעם שהם נכנסו לחדר  הרגיש לנו כמו משהו לא לגמרי מפוענח. גם שמנו לב שהם לא יוצאים משם באופן רגיל. מה באמת קורה שם? איך הם משלימים ביניהם?

 

באחת הפעמים בחנתי באופן חד יותר, מה הדינמיקה שנוצרת כשהם יוצאים משם. שמתי לב, פתאום, שאבינעם לא ממש יוצר איתי קשר עין ואמיתי מחייך באופן מוזר קצת. התקרבתי אליו והבנתי מה מוזר. שן שבורה. תחקיר מהיר העלה,  שקצת אחרי שהם היו מתיישבים סביב השולחן הם המשיכו את המלחמות שלהם  באופן פיזי חסר עכבות. מה שהעניק יתרון לגדול ולחזק יותר ודילל את השיניים בפיו של הצעיר.

 

אנחנו מתקרבים לסיום ספר בראשית, שמלא במריבות אחים. ההיסטוריה של אחים שנשארים לבד, לא טובה . קין והבל נשארו לבד בשדה וזה לא נגמר טוב. יעקב התכונן לאותו סיום לקראת המפגש שלו עם עשיו ובדרך נס לא הסתיים אף הוא באותו אסון.

גם לא שכחנו מה קרה לפני שבועיים כשיוסף ואחיו נשארו לבד בשדה.

 

אם יש משהו שלמדנו עד כה מהפרשות האלו זה, שלא טוב להשאיר אחים שצהובים זה לזה לבד בשדה.

 

פרשתנו פותחת את המפגש בין האחים, שעדיין עוד לא התוודעו אל יוסף במילים:

 

״וייגש אליו יהודה..״ (בראשית מ"ד, יח)

 

פרשנים כבר שמו לב לייתור של המילה ״אליו״. וכי למי יכול היה לגשת יהודה? למה צריכה התורה להשתמש בביטוי הזה ״וייגש אליו״, אפשר להגיד פשוט: וייגש.

גם השימוש במילה גישה, מעוררת תשומת לב. נראה שהיא טומנת משמעות חדשה.

 

מהי הגישה הזו?

 

בשבת הבאה נקרא על מעמד הברכה, שיוסף מבקש מיעקב אביו לתת לבניו. יעקב על ערש דווי ויוסף מביא אליו את בניו מנשה ואפרים, כדי שיברך אותם. גם שם אנחנו פוגשים את הצימוד הזה ״וייגש אליו״:

 

וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃ (בראשית מ"ח, י)

וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃ (בראשית מ"ח, יג)

יוסף מגיש את בניו אליו – אל יעקב לקרבה פיזית כזאת, שמאפשרת ליעקב לחבק ולנשק את בניו. זו קרבה פיזית, שמאפשרת הבעת רגשות, אבל באופן נשלט.

גם אצלנו בפרשה, יהודה ניגש אל יוסף. זוהי גישה פיזית. יש כאן מתח מאוד גדול, שנבנה לאורך הסיפור. יש כאן פוטנציאל למפגש פיזי נוסף בין אחים, שהולך להסתיים לא טוב בכלל. אנחנו כבר מרגישים את ההיסטוריה חוזרת שוב.

אבל יהודה משנה גישה הפעם. הוא ניגש ״אליו״. הוא לומד הפעם לגשת עם יצריו, כעסו וזעמו למפגש פיזי קרוב, אבל הפעם לדבר, לשלוט ברגשות . לא להרים יד.

יהודה בגישה הזו קוטע ומסיים את רצף תקריות הדמים שבין אחים בספר בראשית. הוא לומד איך להיות בקרבה פיזית קרובה, אך מאופקת. כנראה שהוא לא יכול היה לעשות את זה עד אותו רגע, והיה צריך את שינוי יחסי הכוחות בינו לבין יוסף, שטוען לבכורה, כדי להיות שם. מיד אחרי שזה קורה מגיע האיחוד הגדול שבין יוסף ואחיו. הקונפליקט הגדול שבין יוסף ואחיו נפתר.

פרק חדש בחיי האחים נפתח.

אחד הפלאים הגדולים בחיינו, זה לראות, איך האחים הניצים הפכו לאחים מסורים ואוהבים מאוד. לא פעם אורית ואני משתאים, איך הילדים שאתמול לא יכלו לשבת שניה בלי לריב, שינו גישה והפכו להיות החברים הכי טובים, האחד של השני. שן החלב השבורה הוחלפה בשיניים קבועות ויציבות. ואת המריבות החליפו צחוקים, דאחקות וירידות עוקצניות,  חביבות ואוהבות.

בשורה גדולה לכל ההורים הצעירים, שלא מדמיינים לעצמם, שחווים את מריבות האחים על בשרם…

אינני יודע, אם שעת הגיבוש הייתה המפתח הבלעדי לכך, אבל דבר אחד אני בטוח. מי שרוצה להפסיד במונופול, שיזמין את בניי למשחק מולו. שעות המונופול שהם צברו יחד, בשעות הגיבוש שלהם הקנה להם יתרון תחרותי לא הוגן, בעליל, מול כל יריב.

גם זו דרך להכין את הילדים לחיים

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »