פרשת מקץ

קצת אחרי שנדמו צהלות חתונתנו ומחולותיה, לפני יותר משלושים שנה וזמן לא רב אחרי שקבענו את ביתנו בקיבוץ, ידעתי שיגיע הרגע הזה. אף על פי שידעתי שהרגע הזה יגיע, חששתי ממנו בתוכי, הבנתי גם שאין לי ברירה, אלא, להיענות בחיוב.

באותם ימים הייתי סטודנט צעיר, נשוי טרי וקיבוצניק ירוק וינוקא, שנפלט משאון העיר לחיק הפסטורליה של חיי שוויון ושיתוף. אורית הסבירה לי, שבקיבוץ כל חבר נוטל על עצמו תפקיד, או אחריות לטובת הכלל ויהיה מצופה ממני, בבוא היום, לקבל על עצמי משימה שכזו.

מה יציעו לי? שאלתי אותה? לא יודעת, היא אמרה, אבל זה לא משנה. תן כתף כי ככה זה כאן. אנחנו לא חיים למען עצמנו בלבד. אנחנו מתגייסים לטובת הכלל, אמרה לי רעייתי יפתי שמחזיקה בתואר: "הבת הראשונה של הקיבוץ". (כן אני יודע היו שני בנים לפניה. אבל היא הבת. )

והרגע הזה הגיע.

יום בהיר אחד ניגש אלי ״מרכז שירותים״ (שם תואר, שעד היום לא מצליח להבין מי הקופירייטר הגאון שהגה אותו..) שבקיבוצית מדוברת של אותם זמנים, משמעו היה, מי שמופקד על השירותים שהקיבוץ מספק לחבריו ובהם, כידוע, חדר האוכל המיתולוגי שתפס מקום של כבוד.

הוא הציג את עצמו בקצרה ושאל אם אני מוכן ליטול על עצמי את תפקיד ״סדרן שולחנות״ של שבת.

אני מזהה כאן את הגבות המתחברות של חלק מקוראי, שלא מבינים למה השולחנות צריכים סדרן. ומה קורה בשבת, דווקא שהשולחנות בחדר האוכל  נזקקים בפתאומיות לבשר ודם שיסדר אותם, איך הם מסתדרים באמצע השבוע בלי סדרן?! והסדרן הזה, מה טיבו? מה אורחו וריבעו בסתם ימים של חול?

אז הנה הסבר הכרחי לפני ההמשך.

חברי הקיבוץ אכלו באותם ימים ממטבח מרכזי בחדר האוכל. חדר האוכל הגיש 3 ארוחות ביום. בנוסף, סיפק סעודות שבת, חגים, מועדים ושמחות. מערכת משומנת שתפקדה 24/7 והושבתה לחלוטין רק ביום כיפור ותשעה באב. בימי החול חברי הקיבוץ היו באים בשעות הארוחות, כל אחד בזמנו, נוטלים את האוכל מההגשה המרכזית ויושבים לאכול בשולחן פנוי, בחברה מזדמנת ואקראית.

בשבת – הסידור היה משתנה. בשבת היו אמורים לאכול בחדר האוכל, איש איש, עם בני משפחתו. בשבת גם האוכל הוגש לשולחנות על ידי תורנים.  חלק מהמשפחות היו נוסעות, חלקן נשארות בקיבוץ, חלק מארחות אורחים נוספים. כל שבת סיפור אחר. היה צריך להתארגן באופן מתוכנן יותר ומבעוד יום. לשם כך, חברי הקיבוץ נדרשו לרשום על דף מרוכז, האם יהיו נוכחים בשבת וכמה סועדים יהיו. הרישום התבצע על טופס שנתלה על לוח המודעות. ביום חמישי היה הסידור מורד ונשלח לתא הדואר של סדרן השולחנות. הלה היה יושב בערב ומשבץ כל משפחה בשולחן מתאים במפה של חדר האוכל. למחרת ביום שישי בבוקר הייתה המפה הזו נתלית בלוח המודעות ועל פיה עובדות חדר האוכל היו יודעות, איך לערוך את השולחנות, בהתאם. החברים מצידם ידעו מבעוד מועד, מיהו השולחן שיזכה לארח אותם באותו שבת.

אז מרכז השירותים ביקש ממני להיות סדרן שולחנות. זה היה תפקידי הציבורי הראשון בקיבוץ, שההיסטוריה הועידה לי.

עניתי בחיוב, כי דבריה של יפתי, שאין אנו חיים למען עצמנו, כי אם למען הכלל, התנגנו באוזניי.

כך מצאתי את עצמי תוך שבוע יושב עם סדרנית השולחנות היוצאת ומקבל ממנה חפיפה, איך לבצע את התפקיד. לא נשמע מסובך במיוחד. היא הסבירה לי, איך היא מסדרת ואיפה היא משבצת כל משפחה ואיחלה לי בהצלחה. ומאותו רגע הפכתי בעיני עצמי לאדם החשוב ביותר על ההר הטוב הזה, האדם שמזווג בין שולחנות לאנשים בערב שבת ומביאם ליהנות מעונג שבת אמיתי.

ישבתי ביום חמישי שאחריו, עם רשימת המשפחות מצד אחד ובצד השני המפה של שולחנות חדר האוכל. הכנתי לי קפה טוב והתחלתי במשימה. שמתי לב שבמפה של שבוע הקודם, זה שנעשה על ידי הסדרנית שיצאה לפנסיה מוקדמת, היו הרבה חללים בין השולחנות. השטח לא היה מנוצל.

החלטתי לנקוט גישה חדשנית, יצירתית ולהביא רוח רעננה לסידור השולחנות. כך אטביע בקיבוץ חותם שייזכר לדורות ולהנחיל סדר שולחנות חדש, חסכוני ויעיל.

חברי הקיבוץ הוותיקים שביניכם כבר מבינים שאני בדרך לאסון. ולא סתם אסון מזו׳ארי.

כשסיימתי את מלאכת השיבוץ החדשה עמדתי עם מפה יעילה. מספר השולחנות צומצם דראסטית. עובדות חדר האוכל יודו לי, בוודאי וגם חברי הקיבוץ יחושו בקרבה ואינטימיות נפלאה מהסידור הזה, חשבתי לעצמי. לא יכולתי שלא לחוש את משק כנפי ההיסטוריה מעלי ונהרה של אור התבונה, שנשפכה על פני. חשבתי לעצמי, ששנים של משחקי פאזל, השקעה בלימודי מגמה פיזיקלית–ריאלית בתיכון הכשירו אותי לרגע המיוחד הזה, שהצלחתי לצמצם את כמות השולחנות, לנצל את מספר המקומות בכל שולחן, באופן מיטבי.

עליתי לתיבות הדואר בכניסה לחדר האוכל ותליתי, אחר כבוד, את פרי ההילולים של עבודתי.

האסון התרחש מיד בבוקר ביום שישי, אבל אני לא חשתי בו מיידית, כי נסעתי באותו בוקר לירושלים. ובהעדר תקשורת איתי, לא ידעתי איזו רעידת אדמה חוללתי.

חברים שעברו ליד המפה הזו חיפשו אותו, חלקם פגועים, חלקם זועמים. הרוב מאוד כועסים ועצבניים.

עלי!

קצת אחרי שהגעתי בצהריים לביתי, התקשרה אלי הסדרנית הפנסיונרית ואמרה לי: ״תשמע יש בעיה. בעיה גדולה!״

מה קרה, שאלתי?

היא אמרה לי שהיא הוזעקה מהבוקר לחדר האוכל ונאלצה להכין מפה חדשה.

מתברר שהסדר החדש שלי, שיבש כמעט כל מערכת יחסים אפשרית שבין חברי הקיבוץ.

יש חברים מסוימים ששנים אהבו לשבת אחד ליד השני – הפרדתי ביניהם.

יש חברים שהיו צהובים זה לזה במשך שנים – הצמדתי אותם כיסא ליד כיסא.

יש חברים שלא רוצים לשבת ליד החלון – דווקא אותם מיקמתי ליד החלון. וזה שבדיוק לא נסגר טוב…

יש כאלו שאהבו לשבת בשולחן נפרד ושקט בפינה – הם אלו שקיבלו שולחן משותף ליד משפחה שהצטיינה בילודה. אלו שרצו לשבת בשולחן משותף חובבי חברה – עליהם גזרתי גלות וריחוק חברתי בשולחן נפרד ואפל בפינה.

הצלחתי במשימה הראשונה שלי, בכמה שרטוטים ושרבוטים, לנחול מפלה מוחצת ולספוג חרפות, גידופים וביזיונות לרוב מקיבוץ שלם.

לא היה אחד שהיה מרוצה מהסידור המופלא שלי.

השערורייה נרגעה רק אחרי שבהעדרי, הורדה המפה החדשנית והוחלפה במפה אחרת ״מסורתית״, שנעשתה מחדש על ידי הסדרנית היוצאת. והיא התחייבה בפני מרכז השירותים המבועת לעשות לי חפיפה מחודשת ולהעביר לי את כל ״תורת היחסים״ בקיבוץ.

למדתי אז את השיעור החשוב.

חדר האוכל לחברי הקיבוץ אינה ״שיטת האבסה״ יעילה. זה מקום שיש לחברי הקיבוץ, כלפיו רגשות חזקים של שייכות, עצמיות וחברתיות. לכל סנטימטר בו יש משמעות לחברים.

ועוד למדתי.

חברי הקיבוץ לא חובבני חדשנות באופן כללי, במיוחד אם היא נוגעת בצלחת שלהם.

פרשת מקץ מפגישה אותנו, באריכות עם הרעב הגדול בארץ, שמוביל את בני יעקב לרדת למצרים, על מנת להביא אוכל לכנען המורעבת.

״…ויהי רעב בכל הארצות ובארץ מצרים היה לחם.״ (בראשית, מ"א, נד)

״..וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר לבניו למה תתראו. ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים. רדו שמה ושיברו לנו משם ונחיה ולא נמות. וירדו אחי יוסף עשרה, לשבור בר ממצרים.״ (בראשית, מ"ב, א–ג)

אנחנו מלומדים ומנוסים, בעקבות שיעוריו של הרב אלחנן, להבחין ולקלוט מיד מילים מנחות בטקסט. מילים, שחוזרות בתדירות גבוהה במספר פסוקים, שאמורות לצוד את עיננו ואוזנינו ולגרות אותנו לחשיבה על משמעותן.

הפועל ש.ב.ר מופיע בסיפור הרעב הרבה פעמים. עד כדי כך, שיוסף מכונה בהמשך ״המשביר״. כל מי שקורא את פרשת תיאור הרעב נתקל במילה הזו, על הטיותיה השונות שוב ושוב.

מה משמעות הביטוי הייחודי הזה, שבהמשך התנ״ך ,כמעט ולא יופיע במשמעות הזו.

הרי יש ביטויים מקבילים בטקטס ל״שבר״ הזה – ביטויים כגון : לחם, בר, תבואה ומזון.

מה פשר ההדגשה המיוחדת בביטוי הזה?

אי אפשר להתעלם מהמשמעות הנוספת של המילה שבר, מעבר למשמעות של מלאי מזון, או פעולה להשבתת הרעב. המשמעות הפשוטה של שבר, דבר שהתקלקל, נפסק, יצא מכלל שימושו הרגיל.

מה נשבר כאן?

פרשת הרעב הגדול וסיפורי יוסף, מהווים תפאורה לדרמה הגדולה של תחילת עמנו. הירידה מצרימה. משפחת יעקב, שמתחילה להתבסס בארץ נאלצת, בשל צוק העיתים של הרעב, לחפש אוכל במקום אחר. הכלכלה היא אחד המנועים החזקים ביותר בתולדות העמים. היא כמעט תמיד דוחפת עמים לנדוד, לצאת למלחמות, לנצח, להיכנע ולהפוך לנתינים של עמים אחרים. יש היסטוריונים, שרואים בכלכלה את המניע היחיד, האמיתי של ההיסטוריה, בשל עוצמתו הבלתי מעורערת. אדם רעב הוא מסוכן. עם רעב יכול להמיט אסון על העולם.

אנשים עושים הכול כדי לא למות מרעב. כדי לשרוד.

יעקב ובניו מצויים בצומת הזו. זו לא סתם החלטה של איפה נאכל היום? באיזה סופר נקנה את הקוט׳ג שלנו. זו צומת של שינויים תרבותיים ורוחניים עמוקים. לרדת מצרימה, זו לא סתם ירידה לקנות אוכל. קפיצה קטנה לפיצוציה הפתוחה 24/7. לרדת מצרימה, זה לקבל יחד עם האוכל, גם את התרבות והערכים של החברה שמייצרת אותם.

הירידה מצרימה מתחילה כאן והיא שבר. היא אומנם שוברת את הרעב, משביעה את הנפש, אבל היא, באותה נשימה בדיוק, גם שוברת את המסורת של בני יעקב, שזה מכבר השתקעו בארץ והחלו לייסד את מסורתם המשפחתית, האמונית והלאומית.

זה השבר הגדול.

הפרשה הנפלאה הזו גורמת לנו לחשוב על האוכל שאנחנו אוכלים, לא רק כמוצר שנועד להזין אותנו פיזית, אלא, גם כמוצר שמביא אתו תרבות, סיפורים, ערכים ושייכות. יש משמעות לאופן ולדרך שהוא יוצר ויש משמעות גדולה למקום ולאופן שהוא נאכל ומסופק.

חדר האוכל הקיבוצי סיים את תפקידו בכפר עציון, לפני כמעט שני עשורים. כמו בהרבה קיבוצים אחרים הפרטת המזון לוותה בדיונים אמוציונליים מאוד. התהליך היה נכון מבחינה כלכלית וחברתית אומנם, אבל הוא לווה בכאבים קשים ופצע את ליבם של המון חברים טובים בדרך.

זכורה לי במיוחד, דבריו של אחד החברים, שהתנגד למהלך ששאלתי אותו פעם, למה הוא מתנגד לכך. תשובתו הפתיעה אותי ונחרטה בראשי מאז.

הוא אמר לי שההיסטוריה לימדה, שחברות שיתופיות, שהפסיקו לאכול ביחד סיימו את דרכם השיתופית לא הרבה זמן אחר כך ולכן הוא מתנגד מאוד למהלך הזה ונלחם בו בעוז. הפרטת חדר האוכל היא סוף הקיבוץ.

לחדר האוכל הקיבוצי היו הרבה חסרונות, אבל יתרון אחד בולט היה לו. הוא היה הלב הפועם של החברה הקיבוצית. שם פרחו האהבות, שם נכרתו בריתות, שם נחגגו שמחות ושם גם ניצתו המריבות והתחוללו המלחמות הגדולות.

חדר האוכל היה הקיבוץ בכינון ישיר והמקום של החברים בו היה קדוש. תנסו לשנות את מפת סידור השולחנות פעם אחת בחיים שלכם ותבינו, איך רק גליוטינה תציל אתכם מהבושה שתמיטו על עצמכם…