פרשת וישלח

״אתה לא נוסע לגרמניה, בשום פנים ואופן!״

״אבל סבתא…״

״שום אבל! אין לך מה לחפש שם !!״

זה הדו-שיח שהתנהל בערב שבת אחד, לפני שנתיים בביתנו. אמיתי בישר לנו באותה סעודה שהוא החליט לקבל  את המשימה שהוצעה לו ולצאת לשליחות בגרמניה. הוא נקרא להיות בצוות החלוץ, שמביא את ספינות הדור החדש של צה״ל ארצה ולהכניס אותם לשירות מבצעי בהמשך, כצי׳ף הספינה.

לרגע היינו מופתעים. התמלאנו גאווה ושמחה על הבחירה בו לתפקיד כל כך סבוך ומאתגר, אבל מיד גם קלטנו במה מדובר.

מדובר ברילוקיישן לא קצר בחו״ל. והכי מסובך הוא אמור לשהות בגרמניה. אף הורה לא שמח להיפרד מבנו לאורך זמן. בוודאי גם לא אנחנו. אבל מבין כל המקומות, דווקא גרמניה?

וסנדי לא יכלה להבליג.

כמו משפחות ישראליות רבות, גם לנו יש זיכרון היסטורי משפחתי לא פשוט עם גרמניה.

שתי המשפחות של סבא וסבתא של אורית נספו בשואה. סבתא לאה איבדה את הוריה ואח אחד וגם את משפחותיהם המורחבות. סבא שלמה איבד את הוריו ומשפחה ענפה שלמה הכוללת אחים, אחיינים, חמולה גדולה ומסועפת.

הידיעות לגבי גורלם בזמן השואה, היו לוטות בערפל. מאז שלאה ושלמה חיימוביץ התיישבו בכפר עציון ונאבקו על קיומה, לא התקיים קשר עם משפחתם בחו״ל. שנות המלחמה האיומה טרפו את המידע איפה ומתי נספו.

הרבה זמן אחרי המלחמה, כשסבא שלמה הגיע לארה״ב , הוא פגש שתי אחייניות ששרדו את אושוויץ. הן סיפרו לו שבאחד הימים, בעודן ממיינות את ערמות בגדי הנרצחים בתאי הגזים, ידיהן המושפלות שחיטטו בין פרטי לבוש של יהודים, שרק לפני שעות ספורות היו בין החיים, הן נתקלו, במקרה, בפרטי לבוש של הוריו. כך נודע להם היכן ומתי הייתה תחתנם האחרונה של הוריו. כמה בדים אילמים סיפרו את כל הסיפור.

הסיפור הזה ועוד סיפורים עברו במשפחה מדור לדור. הוא נצרב בתודעתנו וריחף בחלל האוויר מעל שולחן השבת שלנו, כשסנדי, הסבתא,  התנגדה בתוקף לנסיעה של אמיתי.

עברו ארבעה דורות בסך הכול מאז, אבל העלבון, ההשפלה והכאב עדיין בוער בעצמותינו.

אמיתי הכיר היטב את הסיפורים הללו והיה ניכר, שגם אותו זה הטריד. הוא  השיב לה:

״סבתא אני לא נוסע לגרמניה, כי זו גרמניה. אני לא נוסע לטייל. אני נוסע בשליחות מדינת ישראל וצה״ל. אני חייל ואני נקרא להתייצב במקומות ויעדים, שלא אני בוחר אותם. אני מקבל פקודה להיות, לא פעם גם מול חופי מדינות אויב ואני עושה זאת. אם מדינת ישראל בחרה לשלוח אותי להביא את הספינה החדשה מגרמניה, אסע לשם ואביא אותה.״

השיחה הייתה טעונה וקשה. אבל ההחלטה נחתמה.

חודשיים אח״כ, אמיתי נחת בעיר קיל ונכנס ללמוד וללוות את הבנייה של הספינה במספנה הגדולה שם. תקופת ההסתגלות הייתה לא קלה. העמידו לרשותו אפשרות לקבל שיעורי עזר בשפה הגרמנית, על מנת להקל עליו את ההסתגלות והתקשרות עם המהנדסים המקומיים. אבל הוא סירב.

שאלתי אותו כמה פעמים:״ למה לא תנצל את ההזדמנות ותלמד גרמנית, על הדרך״?

"לא רוצה, אבא. אני אסתדר איתם עם אנגלית".

הוא לא היה צריך להגיד לי הרבה יותר. הבנתי שגם הוא נושא על שכמו את משא הדורות.

ידעתי גם היטב, מה אנחנו חושבים ומרגישים, ביחס לספינות החדשות שנבנות בגרמניה. אבל העסיקה אותי מאוד השאלה, איך הגרמנים רואים את המצב הזה? מה חושבים לעצמם אלפי המנהלים, מהנדסים ופועלים שבונים את צי הסטילי״ם החדש של צה״ל?

הרי גם להם יש סיפורים שעוברים מדור לדור במשפחה. אילו סיפורים הם שמעו על היהודים שנרצחו בידי אבותיהם, באותה תקופה אפילה?

השאלה הזו סקרנה אותי מאוד. ניסיתי כמה פעמים לשאול את אמיתי, אם יצא לו לדבר עם מישהו מהמהנדסים, איתם עבד, על המלחמה או על מה שהיה בדור של הסבים שלהם.

״אנחנו לא מדברים על זה, אבא״ – הוא ענה לי.

״הנושא הזה מוחבא כאן. הם מתביישים בו ולא רוצים להיזכר בו.״

לפני כשנה נסעתי לבקרו בגרמניה. זה היה ביקורי הראשון שם.

אמיתי שמח, לקח לכבודי יום חופש ושאל אותי לאן ארצה לטייל. ביקשתי ממנו לנסוע לעיר המבורג ולבקר שם במוזיאון הימי הלאומי של גרמניה. זה מוזיאון גודל, בן תשע קומות, שמספר את סיפור התפתחות הימאות והתעשיה הימית, על פני מאות שנים, של אחת המעצמות הגדולות בתבל. לשיא הטכנולוגיה הם הגיעו בשנות מלחמת העולם השנייה.

בעיר קיל, באותה מספנה שבונה בימים אלו את הסטילי״ם של צהל, נבנה חיל הים של הרייך השלישי. ספינות קרב, משחתות, צוללות. כוח אדיר עסק שם בפיתוח וייצור של הכלים, הכי חדשים ומתקדמים של אותה תקופה, ובזירה הימית הם הצליחו להביס את האנגלים, הצרפתים, הרוסים והאמריקאים. את העבודה הם יודעים.

סיקרן אותי מאוד לראות איך הם ייצגו את התקופה הזו ויספרו עליה.

הסתובבתי עם אמיתי במשך שעות במוזיאון. לא מצאתי כמעט שום מיצג שהבליט, או הציג משהו מהתקופה ההיא. לא סמלים, לא סימני הדגל הנאצי. אם היו דגמים של ספינת, הן היו נטולות סממנים כלשהם. כמעט כלום. מול ויטרינה אחת שהציגה את האותות והצל"שים שהיו מקובלים בצי הגרמני, מצאתי בפינה של המיצג, סיכה אחת קטנה, שעליה היה צלב קרס. היה צריך זכוכית מגדלת, כדי לזהות את זה. סיכה אחת קטנה בין עשרות אלפי המוצגים שם.

המשכנו לטייל בעיר. התבוננתי באנשים מסביבי. אירופאים מצוחצחים ולבושים היטב. ניסיתי לדמיין, אולי מישהו מהם היה ליד מישהו מאבותינו ואימותינו שנספו ונגוזו מעל האדמה? תהיתי ביני לבין עצמי, אילו סיפורים הם שמעו מהוריהם וסבותיהם?

שאלות שנותרו ללא מענה.

הם לא מדברים על זה. בטח לא עם זרים. בוודאי ובוודאי לא עם צאצאי הנרצחים.

בפרשת השבוע נקרא השבת על המפגש הטעון שבין עשיו ויעקב.

יעקב שברח מפני עשיו אחיו התאום, כשהבין שהוא מתכוון להורגו, גלה לחרן ועבד אצל לבן חמיו בעבור, נשותיו לאה ורחל.

בתיאור עשיו בפרשות הקודמות בולט האזכור של ״ידי עשיו״: ״הקול קול יעקוב והידיים ידי עשיו״ (בראשית כ"ז, כב)

כשרבקה מסווה את יעקב, לפני שהוא נכנס ליצחק לקבל את ברכתו, היא דואגת לשים על ידיו את שערות גדיי העיזים שנשחטו, כדי שכשיצחק ימשש אותו הוא יחוש את ידיו השעירות ויחשוב שאלו ידי עשיו. ידיו החזקות והשעירות של עשיו הם כוחו, נוכחותו ועוצמתו.

יעקב יודע שאם הוא יניח את ידיו על צווארו אין לו סיכוי.

פרשת וישלח פותחת בתיאור ההכנות והמתח האדיר שלפני הפגישה המחודשת שבין יעקב ועשיו. המקרא מעביר לנו היטב את תחושת האימה והחרדה מפני המפגש הזה. יעקב מכין את עצמו לרע מכל. הוא מתכונן לספוג את נחת זרועו של אחיו הפגוע והנשדד, שלא ירחם עליו.

ואז זה מגיע הרגע בו המפגש קורה: ״וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו, וייפול על צווארו וישקהו ויבכו״ (בראשית  ל"ג, ד).

הפעולה הראשונה שעושה עשיו עם יעקב, הוא חיבוק. חיבוק עז של אחים שהתגעגעו למפגש. חיבוק של אחים שנפרדו דרכיהם בנסיבות קשות, אך זכרו שאב אחד משותף להם.

ידי עשיו הפכו מידיים מרושעות, כועסות ורצחניות לידיים מחבקות.

והחיבוק הזה היה תחילת ההשלמה בין האחים.

אני כותב את השורות הבאות, רגע לפני שאמיתי ייכנס עם אח"י מגן לנמל הבית. נמל חיפה.

קטונתי מלעשות את החשבון ההיסטורי. קטונתי מלתפוס כיצד גדולי הצוררים של עמנו, רק לפני ארבעה דורות, הפכו ביום אחד לאלו שמספקים לנו את שיא הטכנולוגיה והופכים את מדינת ישראל  הצעירה, אחרי שנות דור, למעצמה ימית אזורית, עם יכולות הגנה והתקפה שיש למדינות בודדות בעולם, בלבד.

אני יודע מאמיתי, שהגרמנים עשו ועושים הרבה לרווחה ולמקצועיות של צוותי צה"ל, שמצויים שם.

ידי עשיו מחבקות אותנו עם ספינה משוכללת, חזקה ועוצמתית, שלא היה לנו כמוה מעולם.

בשעה שאני כותב את השורות האלו, אני מחזיק שתי תמונות בראשי. את התמונה של בנות הדודה של סבא שלמה, שבידיים מוכות ומושפלות מוצאות את בגדיהם של הוריו, שהיו בתאי הגזים וליד התמונה הזו אני רואה את התמונה של  קצין אחד, עומד על משמרתו  בחדר הפיקוד של חדר המכונות העצום. הוא מתבונן בלוח הבקרה והשעונים ושתי ידיו מונחות על מנופי מצערת הדלק של הספינה. הוא מזיז אותם בדחיפה מתואמת ושולט בעוצמת מנועי הספינה הנכנסת ממש עכשיו לרציף בנמל חיפה.

ידי הנכד. ידיו נחושות, איתנות ואמיצות, הפעם.

ידיו ידי יעקב.

אח״י מגן. ברוכה תהיי בבואך וברוכה תהיי במסעותיך על פני ימים.

שצוותך וחייליך תמיד יהיו בטוחים, בריאים ושלמים ויחזרו עם כל חיילי צה"ל לביתם ולמשפחותיהם, בשלום.

שתהפכי לסמל של השלמה ושלום שבין העמים.

שידי יעקב ועשו יהיו ידיים מחבקות…

ולאמיתי,  בני – ברוך הבא לביתנו, למשפחתנו, לקיבוצנו ולמולדתנו.

המשימה הזו הושלמה  

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פרשת חיים

פרשת תרומה

 תמיד הערצתי אנשים שיש להם חכמת ידיים. אנשים שיודעים לקחת חומר גולמי ולהפוך אותו למוצר, חפץ עם תכלית, אופי וממשות. במיוחד מצאתי את עצמי נמשך

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת משפטים

כל שנות ילדותי ובגרותי הצעירה סחבתי חבילה כבדה מאוד. משא של ארבעה טון ישבו על כתפיי הצעירות כל העת וגרמו לי בושה, מתח אינסופי, כאב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת יתרו

מי לא מכיר את סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס מן, הענק הירוק, אקווה מן ועוד כשלל ״מנים״ שכאלו? כל החבורה הזו ועוד, הם חבורת  גיבורי-על. גיבורים

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בשלח

ליל שבת חורפי, באחת משבתות חודש טבת. אני בן אחד עשרה, ישן שינה מתוקה מתחת לשמיכת פוך. בחוץ רוחות מלוות בטפטופי גשם פה ושם. הרחוב

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת בא

התראה על סמס, שנשלח אלי ביום חמישי שעבר קפצה לי מול העיניים וגרמה לי לרגע של הפתעה. בתוך בליל שטף המידע, שניסיתי לקלוט מהנייד הבחנתי

קרא עוד »
פרשת חיים

פרשת וארא

סבא דוד טולדנו, אביה של אימי, היה חייט. יש מקצועות שכמעט אבדו לנצח ולקחו איתם עולם שלם של ריחות, קולות ותחושות שהיו אופייניות להם. החייטות

קרא עוד »